בווידאו: מתי לנדשטיין מקבל פרס מפעל חיים
באופן די סימבולי, יום לאחר ציון יום השואה, הלך לעולמו הבוקר אחד מניצולי השואה היותר צבעוניים שהכרנו. מתי לנדשטיין, המוכר יותר בכינוי "מתי המקלל" נפטר, חודשים ספורים לפני שחגג יום הולדת 90. את החמארה בשוק לווינסקי, שם התוודענו לאישיות הצבעונית של מתי, הקימו בשנת 1935 אהרון ואווה גורפינקל, אז כחמארה ללא שם. ב-1973 מכר הזוג הקשיש את המקום למתי לנדנשטיין, שהעניק למקום את שמו. בהמשך, ניהל מתי את המקום יחד עם שמוליק נכדו ואיציק בנו. גם בשנים האחרונות, למרות גילו, הקפיד מתי להגיע למקום מדי בוקר, לפעמים אחרי פיזיותרפיה, ולקראת הצהריים, כשנמאס לו, היה נוסע לביתו.
מתי, ניצול שואה, ששרד את הזוועות עלה ארצה ב-1947. בשנותיו הראשונות כעולה חדש עבד על טרקטור בסולל בונה. בשנות ה-50 עזב את הארץ לדרום אמריקה, שם התחתן ונולדו ילדיו. מעט לפני מלחמת יום הכיפורים, ב-1973, שב ארצה. למרות חוסר ניסיון בתחום מזיגת הבירה, החליט לקנות את העסק של בני הזוג גורפינקל, שנשא חן בעיניו. הוא החליט להשאיר את המקום בדיוק כפי שהיה - חמארה בסגנון פולני. שם תמיד יכולתם למצוא על השולחנות בירה מהחבית, וודקה, דגים מלוחים וכבושים, ואבוקדו עם ביצה.
בשנות ה-70 הייתה החמארה של מתי כור היתוך של תימנים, פולנים, יוונים וטורקים. הכינוי מתי המקלל הוצמד לו כמעט מתחילת שהייתו במקום, והוא גם שהעניק לו את הכבוד, ועזר לו לשמור על הסדר כשהרוחות במקום התלקחו.
בשנים האחרונות מתי הפך מתון יותר, סיפר שליד נשים הוא שומר על פיו, מתוך כבוד "סוגר את הפה ליד אשה". אבל כשאחד הלקוחות עולה לו על העצבים ולוחץ על הכפתורים הנכונים, עם "מתי יימח שמו" ידידותי, או "אני מחכה לקרוא את מודעת האבל שלך" מתי לא שומר על פיו. "אל תבוא, לך קיבינימט למאיפה באת", ו"כוסאומו" היו תגובות מקובלות.
בשנת 2011 קיבל מתי פרס מפעל חיים בתחום הבירה, בשנת 2014 נעשתה למתי מחווה שריגשה אותו במיוחד, כאשר הושקה בירה אשר נשאה את שמו ודמותו, במסגרת תערוכת בירות, אשר הכנסותיה נתרמו לעמותת שורשים המסייעת לקשישים ניצולי שואה.
יהי זכרו ברוך.
