המוסד: מתי המקלל

שנת הקמה: 1935

בעלות אז: אהרון ואווה גורפינקל.

בעלות היום: מתי, איציק, ושמוליק לנדנשטיין.

אז בתפריט: גפילטע פיש, חמין, כבדים, לשון ובירה וקוניאק בלירות ספורות.

היום בתפריט: חצי ליטר בירה מהחבית (19 שקלים), שליש (17 שקלים), וודקה (18 שקלים), דגים מלוחים וכבושים (16שקלים), אבוקדו עם ביצה (20 שקלים).

את המקום, חמארה ללא שם, פתחו לראשונה אהרון ואווה גורפינקל. עיקר הלקוחות היו בעיקר חיילי המנדט. עם קום המדינה התחלף קהל היעד, והמקום הפך לחמארה שפונה לאוכלוסייה המקומית. ב-1973 מכר הזוג הקשיש את המקום למתי לנדנשטיין, שהעניק למקום את שמו. כיום מנהלים את המקום שלושת הדורות של משפחת לנדנשטיין. שמוליק הנכד, איציק, וסבא מתי. למתי כבר מלאו 83, אך הוא מקפיד להגיע מדי בוקר, לפעמים אחרי פיזיותרפיה, ולקראת הצהריים, כשנמאס לו, הוא נוסע הביתה באוטובוס.

עשורים רבים ואינספור סיפורים מסתתרים בין ארבעה שולחנות צפופים, בחלל קטנטן בשוק לוינסקי. לחמארה הפולנית, שהיא זכר לעולם נכחד ולתל אביב הקטנה של פעם, ממשיכים להגיע מדי יום שתיינים מקצועיים וחובבים כאחד, בטווח גילאים רחב.

מתי, ניצול ששרד את זוועות השואה, עלה ארצה ב-1947. בשנותיו הראשונות כעולה חדש עבד על טרקטור בסולל בונה. בשנות ה-50 עזב את הארץ לדרום אמריקה, שם התחתן ונולדו ילדיו. מעט לפני מלחמת יום הכיפורים, ב-1973, שב ארצה. למרות חוסר ניסיון בתחום מזיגת הבירה, החליט לקנות את העסק של בני הזוג גורפינקל, שנשא חן בעיניו. הוא החליט להשאיר את המקום בדיוק כפי שהיה - חמארה בסגנון פולני.

בשנות ה-70 שקק רחוב לוינסקי חיים, ובעלי מקצוע קשיי יום, פועלים, סבלים ועגלונים, לצד חלפני כספים מהדואר, הגיעו לתדלוק ראשון עם שחר, אצל מתי. זה היה כור היתוך של תימנים, פולנים, יוונים וטורקים, כשחלק מהמבקרים במקום היו כאן עוד בשנותיו הראשונות, ואחרים הצטרפו במהלך השנים, בתקופתו של מתי. רבים מלקוחותיו הם לקוחות קבועים, שמתמידים לבוא במשך עשרות שנים. זאת הסיבה שהחמארה של מתי הפכה ברבות השנים למקום של חברים, ולא רק של קליינטים. יחד עם זאת, האוכלוסייה קשת היום, התרבויות השונות וכמויות של אלכוהול, הפכו את כל העסק למעט נפיץ. כאן נכנס לתמונה מתי עם קללותיו, שעזרו לשמור על הסדר ועל אווירה טובה.

הכינוי מתי המקלל הוצמד לו כמעט מתחילת שהייתו במקום, והוא גם שהעניק לו את הכבוד. כיום מתי כבר מתון הרבה יותר. מעמיד פני מתאפק, הוא אומר שליד נשים הוא שומר על פיו, מתוך כבוד "סוגר את הפה ליד אשה". אבל כשאחד הלקוחות עולה לו על העצבים ולוחץ על הכפתורים הנכונים, עם "מתי יימח שמו" ידידותי, או "אני מחכה לקרוא את מודעת האבל שלך" – מתי לא שומר על פיו. "אל תבוא, לך קיבינימט למאיפה באת", ו"כוסאומו" הן תגובות מקובלות. לא תמיד הדברים מסתיימים כך. מבקרים בגילופין, שעשו בלאגן, שברו כוסות והרעישו יתר על המידה, קיבלו ממתי כרטיס אדום, והוא גם לא התבייש לזרוק אותם החוצה.

במטבח עמלה במשך שנים טבחית מיתולוגית בשם סוניה, אמנית בתורת הבישול הפולני. היא התמחתה בקרפיונים, רגל קרושה וחמין, שנלוו לכוסית המשקה, ועד היום יושבי המקום מתגעגעים לתבשיליה. במטבח הכינו גם בשר מבושל, ברווז ותרנגולות, אבל דרישת העירייה גרמה לצמצום מאסיבי של התפריט לכדי כבד קצוץ ורגל קרושה.

לוינסקי, שהיה במרכזו של אזור מסחר, גדוש היה בחמארות גבריות. גם הבר הסמוך אלימלך, מיתולוגיה שכונתית נוספת, שנסגרה, היה טריטוריה גברית. עם הזמן החלו גם נשים לבוא למתי, אם כי עדיין בכמות מעטה יותר. מועדון חברים שמכיר אחד את השני יחד עם קללות, פוליטיקה ושיחות על בחורות, לא תמיד מרכיבים אווירה מזמינה לנשים.

הרבה לקוחות מגיעים ומספרים בהתרגשות: "סבא שלי אכל פה". מתי ידוע בבירה המרעננת שלו, העולה על רוב הבירות מהחבית. לדבריו, יש לבירה כמה סודות: אחד מהם הוא ברז בירה פעיל כל הזמן, לכן יוצאת ממנו בירה נקייה. אחרת, נדבק לכלוך בצינור הבירה. המומחיות למזוג בירה קרה עם פס בודד אחד של קצף, ואת החוכמה איך לעשות את זה בצורה מושלמת, לומדים לבד, אומר מתי.

התחושה הבלתי אמצעית בין החברים מביאה גם לכך שחלקם מפנים בעצמם את הכלים מהשולחן, ומרגישים בני בית. לכן, מדי פעם, בעל הבית יוצא, ויושבי המקום ממשיכים, כאילו כלום.

בין הלקוחות שפוקדים את המקום: שופטים, עורכי דין כמו יורם שפטל, חברי כנסת, אלופים בצה"ל, זמרים כמו שמוליק קראוס, כותבים כמו חיים גורי ואייל מגד, ואפילו דן בן אמוץ היה מהקבועים. מתי, שלא דפק חשבון לאף אחד, זרק חלק מהם החוצה, אם הרעישו יתר על המידה או השתכרו בצורה מבישה.
לא בכדי המקום של מתי הטביע את חותמו בספרים רבים, כמו "בסודות ובגידות" של אייל מגד, או "רשומות מבית היין" של חיים גורי.

הקבועים לא מגיעים בכל יום, אבל מכירים היטב זה את זה. הם לא נרתעים מאיש קשיש, הנשען על מקל, שלרגע נדמה כי טעה בכתובת. "אדון מוישל'ה!", מברכים אותו לשלום. הוא מתעדכן שמתי יגיע מיד, מתיישב ומזמין את הרגיל שלו, ומה שלמראית עין הוא בקבוק מים מינרליים, מתגלה ככוסית וודקה ראשונה, שלא תהיה האחרונה לאותו יום. תשאול קצרצר מגלה, כי הוא מתמיד בביקורים כאן כבר שנים רבות, וממרומי גיל 93 - לא מתכנן להפסיק. כשמתי מגיע, אחרי פיזיותרפיה, הוא מצטרף אליו לכוסית.

הזמן כאן פועל במישורים אחרים לחלוטין. חברי הפרלמנט לא ממהרים, חלקם קוראים עיתונים או מדברים על ענייני דיומא, ואם מישהו מאיץ בהם, התשובה השגורה היא: "מה בוער? אנייה תיכנס לנמל".

יושבי המקום, שמגיעים מכל קצוות גוש דן, מבלים את זמנם בשיחה על זמנים אחרים. יושבים ומדברים הרבה על מה שהיה. "פעם הבירה הייתה בירה, הלחם השחור היה לחם", אומרים הקבועים. ובצדק. בזמנו ישבו בחוץ 40-50 איש בערב, על שרפרפים לשיכורי העיר. מתי נזכר ומאפיין את כולם: התימנים היו קצת ערסים, הפולנים היו הכי נחמדים, שתיינים שיודעים לשתות בכבוד.

פעם היה נהוג שמי שמגיע, מזמין את כולם לסיבוב שתייה, 7-8 חבר'ה, ואחריו מישהו אחר. "פעם זו הייתה בושה לשלם רק על עצמך", אומר אחד הקבועים. בדרך הזו, ממדי השכרות צמחו והתנפחו הרבה יותר בהשוואה להיום.

מתי לא שינה הרבה את היצע האלכוהול שלו, עם כלל ברזל אחד: בלי יין. "אין כאן קליינטים לזה", הוא מסביר. המשקה החביב עליו הוא וודקה. את הכמות המדויקת הוא לא חושף, אבל ניכר כי מדובר בהרבה יותר מכוסית אחת. פעם עבד עד השעות הקטנות. כיום הוא עוזב בצהריים.

"צריכים לדעת לעבוד עם האנשים", אומר מתי. "צריך להיות נחמדים, אבל תלוי למי. כמאמר המשפט: 'אם ישתו מים, אני לא ארוויח'. יש אנשים שלא יודעים לשתות, ויש כאלה שכן, אז צריכים להיות תמיד באמצע".

המוסד: הקבב של שאול מוצפי
המוסד: מסעדת הניצחון באשקלון
לכל המוסדות הקולינריים הכי ותיקים

מתי מחייך ומסרב להסגיר את סודותיו.

מתי המקלל. רחוב מטלון 41 פינת זבולון, תל אביב. לא כשר
שעות פתיחה: א'-ו' 07:00 עד רדת החשיכה.