לאחר 63 שנות פעילות, ולאחר חודשים ארוכים של חוסר ודאות במהלך תקופת הקורונה, שולי ודודי שחף, ממשיכי דרכם של איציק רותי, סוגרים את דוכן הכריכים המיתולוגי הקרוי על שם הוריו של דודי. איציק ורותי, שעלו מאירופה אחרי ששרדו את כל תקופת מלחמת העולם השנייה, פתחו את הדוכן הקטן ברחוב שינקין בתל אביב ב-1957, אחרי שקרוב משפחה ייעץ לאיציק להפסיק את עבודות הבניין הקשות מהן נהג להתפרנס. איציק, שהיה לו רקע כטבח בצבא, החליט לפתוח חנות קטנה לכריכים והשאר היסטוריה.
מחוץ לחנות הקטנה התגודדו היום לקוחות קבועים ששמעו את הבשורה בטוויטר או בפייסבוק והגיעו לחלוק כבוד אחרון. "אתה גדלת פה" אומרת שולי לאחר הלקוחות שעובר במקום, "יש כאן אנשים שאני מכירה 15 שנה שגדלו יחד עם הסנדוויצ'ים שלנו", היא אומרת. בתוך החנות דודי עסוק בלפרק את הסחורה והציוד שנשאר ולתרום את הכל, "עשינו כאן קנייה גדולה של סחורה בסיבוב האחרון של הקורונה אז יש לנו הרבה לתרום".
שולי מספרת שלולא הקורונה הם היו עדיין ממשיכים לפעול, "מה-15 במרץ התבשלנו עם ההחלטה הזאת שלקחה באמת הרבה זמן. הקורונה לקחה לנו את המומנטום, אנשים כבר לא באים כמו פעם, כנראה שאין להם כסף כמו פעם, אנחנו כבר בגיל שצריך לחשוב על פרישה, הקורונה היתה הדחיפה האחרונה שלנו לכיוון הסוף".
בתחילת הפעילות של החנות נמכרו בה טוסטים ומילקשייק, אבל עם השנים התפריט הקטן עבר כל מיני שינויים עד שהלך והתמקד בכריכים המבוססים על הסלטים הביתיים שאיציק היה מכין בעצמו, בין המפורסמים והוותיקים שבהם היה סלט הביצים שנשאר מבוקש עד היום, סלט טונה, או "סלט הגבינה" הידוע של המקום שעשוי מגבינה רזה, שמנת, שום, שמיר, שמן זית ובצל. בימי חמישי נהג להכין דודי גם סלט הרינג שהיה מבוקש מאוד.
המקום הקטן פעל בשעת לא שגרתיות, מה שתמיד היה סימן ההיכר שלו. דודי ושולי, שלפני 20 שנה נכנסו לנעליהם של איציק ורותי, פתחו את המקום מדי יום בארבע בבוקר, כשהלקוחות הקבועים היו בליינים יודעי דבר שסיימו את הלילה, נהגי מוניות, עובדי משמרות, וכל משכימי הקום של העיר. התור הקטן שהשתרך מחוץ לדלת בשעות הבוקר המוקדמות הפך למיתולוגי, כשבשעה 10, או 11 לכל המאוחר, נגמרים כל הסנדוויצ'ים במקום, עד האחרון שבהם, ודודי ושולי היו סוגרים את הדלת עד למחרת לפנות בוקר. הפעם הם סוגרים אותה לתמיד.
