אין לי מושג אם ירדן שי ואושרי מסהיד באמת "לא רצו אף פעם מסעדה", גם לא אחרי תהילת הריאליטי החמקמקה והמסוכנת לעתים. אין לי מושג אם כוחות השוק החליטו עבורם להתחיל דווקא בבוטק'ה, וגם לא אם המטר-על-מטר הזה בשדרות רוטשילד בתל אביב הוא הכי הרבה מטראז' שמישהו יעז להעמיס בתקופה הזאת בעיר על גב קולינרי חדש יחסית.
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל
באופן לא מפתיע בכלל, אין לי מושג באשר לכלום, חוץ מלגבי הדבר הזה - אם "קיוסק אנד קו" זה מה שהקורונה השאירה אחריה בעולם האוכל האכזרי של ישראל, יכול להיות שהכול היה שווה. כן, ה-כ-ו-ל.
ועכשיו, אחרי שפתחנו עם הסוף, אפשר לעשות סיבוב פרסה ולהמשיך עם ההתחלה.
כמעט פריז. קיוסק אנד קו:
בית האוכל של ירדן ואושרי - הגודל הוא כאמור יותר בכיוון של דירת חדר תל-אביבית, אבל הוא מרגיש בית וככה גם נקרא לו - נפתח לפני כמה שבועות בסוף השדרה, בואכה רחבת המגדלים המעט מנוכרת שלה, ועל השלד הוויראלי של סוסו אנד סאנס. הכול שונה, חוץ מהתור, וגם התור קצת אחר. תיכף נגיע לזה.
משהו בכתובת הספציפית הזאת דרש ניכוס מחודש, רי-קליימינג של שמחת חיים, אורבניות שאינה מוכתבת מלמעלה, של האנשים. כתשובה קיבלנו מגיפה גלובלית, ומדיניות עירונית שגובלת בטפשת, ומדיניות ממשלתית שלא גובלת אלא ממש חוצה את סף האי-תבונה. את היתר עשו הארגזים הצבעוניים של תנובה והחורף שאינו חורף ופיקניק הטייק-אווי האדיר שהיה חיינו כאן בכל התקופה הזאת.
וכך, בלי להרגיש, הפכה המסעדה המושלמת לקורונה להיות גם מסעדת הפוסט-קורונה המושלמת.
אז מה אוכלים כאן בעצם? התפריט קצר לכאורה וממזרי בפועל, מחולק לחמישה ומציע משהו גם למי שרוצה לשתות ולטעום וגם למי שההליכה הרעיבה אותו.
לפתיחה נאה יש "1967", למשל, שהיא בעצם פלמידה כבושה עם עגבניות טחונות, קצת פלפל חריף, שמנת חמוצה בלתי מתנצלת וקרקר כוסמין (התפריט קורא לו "אגדי", אנחנו היינו מעדיפים משהו שיכול לנגב את כל הטוב הזה בלי להישבר).
אחר כך מגיע הבייגל הירושלמי של המקום, בתצורה כריכית יותר ("המתכון שלנו, עבדנו עליו קשה", סיפר אושרי בגאווה). אפשר עם לברק-שניצל שכזה, או עם קוביות מוסר בחמאת מרווה. אפשר גם לאפה-שווארמה או "מרוקאית מושחתת" שהיא ספינג' שמולאה עד כלות ועוד קצת בקציצות דג ולמעשה היו יכולים למלא אותה בכל דבר בעצם, כי מה זה משנה אחרי שאמרת "ספינג'".
יש גם ירקות מטופלים, כמו "קיסר מרבון" (חסות ובצל ירוק צלויים על הפלאנצ'ה, עם ויניגרט ותלוליות פרמזן) או שומר שהיה השומר היחידי שהסכמנו להכניס לפה בשנים האחרונות - וטוב שכך.
מלבדם, אפשר להיטגן עם פיש אנד צ'יפס ("קרעים וחתכות", בלי ה-י' כי ככה זה עם י') ו"שקית הפתעות" שהיא למעשה שני קישואים שנחצו, גולפו, בוקעו ונחפרו, ואז מולאו בריקוטה הום-מייד וטוגנו בבלילת בירה, ו... אתם כבר לא איתנו, נכון?
לקינוח יש "צ'ארלי" - חטיף שוקולד עמוס אגוזים - ו"עמוק בקצפת" (עוגיות אמרטי ותותים טריים על קרם מסקרפונה ושמנת חמוצה) קלאסי. היה גם ספינג' מתוק, אבל "הרגשנו שאנחנו יותר מדי בטיגונים ורצינו משהו שיאזן", כהגדרת ירדן, ואולי זה המקום להתחיל ללחוץ ולהפסיק לדאוג לאיזון כי ספינג'.
"כל החושים חייבים לקחת חלק". בתוך קיוסק אנד קו:
נקודת המוצא הברורה כאן היא ש"יד לא חסר" לירדן ואושרי, והחששות הבודדים שקיננו לפני מתבדים מהר מאוד - זה לא מקום של ריאליטי, וזאת לא בועת אוכל ויראלית שרוצה רק תור וסטורי. להיפך.
השניים כאן. נוכחים, מתאמצים, מזיעים, מתבלים ומחייכים. אה, והם גם מריחים כל מנה, כל חומר גלם, כל צלחת. "כל החושים חייבים לקחת חלק", הסביר לנו אושרי, "אם אני הייתי מקבל סנדביץ' שלא מריח טוב, לא הייתי רוצה לתת בו גם ביס אחד".
בתמורה לכל זה, קם לו קיוסק ישראלי של ממש, עם כיסאות בר למי שמחפש לראות בעיניים כמה קשה אך מתגמל זה לעבוד במטבח (הם מחפשים טבחים, אגב, למי שלא נבהל) ולא מעט אופציות מחוצה לו - על הרחבה ולצדה, עם קוקטיילים טו-גו או יין שנמזג כאן בנדיבות ובמחירים שהולכים ונעלמים במהירות מהעיר הזאת.
כמו שאמרתי כבר בהתחלה - זאת לא מסעדה, וזאת המסעדה הכי טובה שיכולנו לקבל עכשיו.
KIOSK & CO, הרצל 6 (על שדרות רוטשילד), תל אביב