חיים כהן אישר, צילם ואכל: הכלים שטובים לשף וגם לסטורי

צלחת: קערה למנת אוכל; לצלחת: ערך מנה על צלחת; צילחות: סידור מרכיבי המנה על הצלחת לקראת הגשתה לסועדים, תוך עיצוב וקישוט המנה

אי אפשר להאשים את עורכי המילונים העבריים בקצב איטי. השפה מתפתחת, מתקדמת, הולכת לצדדים ולמטה ולמעלה, וקשה לעמוד בתזזיתיות שלה. גם את הגרביים, אחרי הכול, צריך לגלגל.

כך, למשל, צלחת היא רק "קערה למנת אוכל", בעוד שברור כבר מזמן שהדיסקית השטוחה-עמוקה שמוגשת לשולחן היא בעיקר פלטפורמה. בלעדיה אין הופעה, איתה יש שואו.

וגם לצלחת, למרות העדכניות היחסית ולמרות המונח המאוס, הוא ממש לא "לערוך מנה על צלחת". הטרנד, ותגובת-הנגד לטרנד, הוקיעו את הפעולה מחיינו שניות אחרי שנולדה, ורוב המקומות לא יעצבו ולא יקשטו שום דבר. האוכל, יגידו לכם, מדבר בעד עצמו. זאת בסך הכול צלחת, למי אכפת?

ובכן, מסתבר שאכפת.

קורס "ארוחה במזוודה" במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, האקדמיה לאמנות ועיצוב בירושלים, התחבר לכל המילים המבולבלות מלמעלה, הטמיע בהן את סצינת הקולינריה הביתי בישראל, וניסה לעצב ולפתח לשפים מובילים סדרות כלי אוכל לארוחות אינטימיות ואירועים פרטיים.

המטרה הייתה פשוטה, לכאורה - לחזק, לקשר ולהשלים את חווית הארוחה הייחודית והנינוחה. המשימה לסטודנטים - פיתוח ועיצוב מערך כלי אוכל ייחודי, שמתייחס לסגנון ולתרבות שממנו הוא בא, למנה עצמה ולצרכים הייחודים של השפים.

הנה כמה דוגמאות, בשפה הגבוהה והראויה והמתאימה של בצלאל:

הקונספט התמקד בארוחה שיתופית שבמהלכה שף מארח אנשים זרים סביב השולחן. הרעיון איתגר את הסטודנטים מעצם החשיבה העיצובית סביב כלים שמעודדים אינטראקציה, תוך התייחסות לגודל השולחן ומיקום הכלים ביחס לסועדים.

כחלק מתהליך המחקר העיצובי הם גילו שמנות הטאפאס הספרדיות החלו בתור מנות קטנות ששימשו ככיסוי לכוסות המשקה, ובכך מנעו ממעופפים לצלול לתוכן, והגילוי שימש להם כמקור השראה. מקור השראה נוסף נלקח מעולם משחקי ילדים שמעוצבים בצורה שמזמינה משחק משותף ושעשוע.

סטודנטים: קארין בן חיים, נועם קיש ואריאל ינאי-אפשטיין.

מערכת הכלים עוסקת בטקס המימונה, מתוך החוויה של החג שאותו חווינו בצל הקורונה - מימונה אינטימית, קטנה ומשפחתית.

הכלים שומרים ומחזקים את האלמנטים המסורתיים, אך בד בבד מבקשים לנסח מחדש את המימונה עליה גדלנו.

על השולחן ניתן למצוא את מחזיקי המופלטה - כלי הגשה אישיים למאכל המאפיין את המימונה, עשויים פורצלן ומעוטרים בזהב, יחידות חוזרות של צלחות הגשה בהשראת אריחי קרמיקה ועיטורים מרוקנים, שמהן ניתן לייצר דגם מודולרי על השולחן, וכן כוסות תה וקומקום בסגנון מרוקני עם דקורציה המתבטאת שוב בצלחות ההגשה, המיועדות להגשת שאר מטעמי החג.

סטודנטים: מיכל לוי ויצחק וקנין.

הסטודנטים בחרו להתמקד בשילוב שבין זכוכית וקרמיקה - להבין ולייצר חיבור ביניהם. כמו כן, הם ניסו להסתכל על כל מנה ולהתאים לה כלי ייחודי לה ולמאפייניה.

התהליך רתם אותם למחקר ומשחק סביב הצורות החוזרות בכלים, והצורך במציאת פתרון לחיבור בין הזכוכית לחומר הקרמי הוביל למשחקיות בהרכבתם ובפירוקם של הכלים, ולייצור ארוחה טקסית בה גם הצלחת מורכבת תוך כדי הארוחה ולא רק המנה עצמה. זה קורה בעצם ההנחה של כל חלק אחד על גבי השני.

סטודנטים: סיטאר בלאבן ותמר שטסמן.

הסטודנטים יצאו לסיבוב ליקוט בבוקר ורצו שהאורחים יהנו מכל השפע שיש פה מסביבנו.

הם הביאו לשולחן מכל טוב הארץ, ממה שבא ליד, מהצומח מתחת לכפות הרגליים שלנו. הרפתקה של חיבורים בין טעמים, ריחות, טבע, חומרים, אנשים ועמים.

בנוסף, הם הטביעו בכלים את חותמו של הטבע והטמפרמנט הישראלי. כמו שתרבויות רבות כבר עשו כאן בעבר והשפיעו על המטבח המקומי, על הטעמים והצורות של הכוס והצלחת.

סטודנטים: יאנה מיטניק, טניה קלפר, לטם הורוביץ.

נאבה היא ארוחה יפנית מסורתית שהפכה לפופולרית במאה ה-20 ביפן. זוהי ארוחה חורפית חברתית ושיתופית, כאשר חולקים סיר מרכזי משותף לכלל הסועדים.

מהלך הארוחה מתבצע כאשר הסועדים מכניסים לסיר המרכזי מגוון תוספות כמו ירקות, טופו, דגים ובשר. לאחר שהאוכל התבשל בסיר, כל אחד מוזמן לקחת מה שירצה אל תוך הקערה האישית שלו המכילה סויה, יוזו, ג'ינג'ר, דייקון ובצל ירוק.

כל המאפיינים האלו הופכים את אכילת הנאבה למעין בילוי חברתי מקרב לבבות אשר נמשך לעיתים מספר שעות. בהתאמה, השולחן עוצב כך שישאב השראה מהאסתטיקה היפנית, מן הטבע ומעקרונות הוואבי סאבי - פשטות, דיוק מינימליסטיות ותשומת לב לפרטים הקטנים.

סטודנטים: אביב לה-עוז כליף, טל פסח ותמר תיבון.

השולחנות והכלים שעליהם לא נותרו כאובייקטים עיוניים בלבד, ואירחו ל"סיבוב טעימות" את חיים כהן, ככל הנראה האדם הכי מתאים בארץ למשימה.

הוא שוחח עם הסטודנטים על הקשר ההדוק והדואליות המתקיימת בין הכנת אוכל איכותי ומשובח ובין כלי האוכל שבהם הוא מוגש, והוסיף כי הכלים שהם יצרו ועיצבו "היו מרגשים ומפתיעים". לדבריו, "העבודה היסודית והמדויקת והירידה לפרטים הצריכו מחשבה רבה והתוצאות היו מרשימות ומנומקות".

מנחת הקורס, עינב ברנס אליאסוב, הסבירה כי הפרויקט "מאפשר דיאלוג מתבקש ופורה בין תרבות חומרית מקומית ובין תרבות אוכל מקומית". הדיאלוג הזה, כהגדרתה, דורש מחקר ופיתוח רעיוני, ותוצאותיו הן "מערכות כלי אוכל המדויקות לאוכל המוגש בהן".