עצים קדושים, מלך אכזרי ואדם-אלוהים: מסע אוכל מטורף לתוך הג'ונגל

ניתן להניח ברמה מאוד גדולה של ודאות שגם אתם - כמונו וכמו רובה המוחץ של אוכלוסיית העולם - מעט מקורקעים בשנה וחצי האחרונות. כפועל יוצא, ניתן גם להניח שהכי קרוב שהגעתם בחודשים האלה לג'ונגלים המסעירים של יבשת אמריקה היה באמצעות התיווך של נטפליקס.

לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל

אפשר גם לשער, וזה כבר ברמה כמעט מוחלטת של ודאות, ששני הדברים שהכי מעסיקים אתכם בימים אלה הם אוכל ומזגן. ואם אפשר להוסיף לצימוד הזה מעט סיפורי אלים (אבל כאלה שהיו באמת), מקדשים עתיקים וגרנדיוזיים, טקסים קדושים ומעשיות שמשלבות מצנפת מלכותית, עצים עם מעמד מיוחד ואלים מהשאול - מה טוב.

למעשה, זה בדיוק מה שקורה עכשיו במוזיאון ישראל בירושלים.

תערוכת "אלוהי התירס ואדוני הקקאו והמאגיי: מתרבויות אמריקה הקדומות עד לאמנות עכשווית", מנסה לתווך לקהל הישראלי את אותן תרבויות אמריקניות קדומות, שהתקיימו באזורים שבהם שוכנות כיום מקסיקו, גואטמלה, בליז, אל סלוודור וחלקה הצפוני של הונדורס.

זה מתחיל בכניסת וואוו בדמות מקדש מאיה משוחזר בגובה 4.5 מטר, ממשיך עם מסיכות ענק, פסלים מקוריים ושוזר כל העת סיפורים על עולם מופלא של תרבויות עתיקות ומסתוריות שכמעט ונכחדו.

"אני חוקרת את התרבויות האלה המון זמן, והתערוכה הספציפית הזאת היא המאסטר שלי", סיפרה איבון פלייטמן, אוצרת בכירה לאמנות יבשת אמריקה במוזיאון, "הפואנטה שלה היא להראות לא רק אוכל וחפצים מקודשים, אלא להמחיש כיצד הם סייעו לבני האדם ליצור ממש את הקוסמוס, היקום. זה לא סתם מזון, זה סמל".

פלייטמן בת ה-62 נולדה באורוגוואי, עלתה ארצה ב-1977 ולא הפסיקה לחזור (יותר מ-50 פעמים, אבל היא כבר הפסיקה לספור) ליבשת הולדתה, כולל עם קבוצות שהיא מדריכה לשם. "בפעם הראשונה שהייתי במקסיקו רותקתי. הגעתי לשם וקיבלתי שוק תרבותי, אין מילה אחרת לתאר את זה, וזה קורה להמון אנשים שמגיעים לשם".

איך נראים פולי קקאו מבפנים? מוזר הרבה יותר ממה שחשבתם

היא מתארת מעצמה תיירותית מקסיקנית ("פרו קצת בדיליי, אבל היא מגיעה לשם") שמתבססת על החופים כמובן, אך גם על הפירמידות והג'ונגלים העשירים. כך גם שכנותיה. "אתה מגיע לפרו או לאקוודור, בגובה של 4,300 מטרים, והג'ונגל מטפס עד לגובה הזה כי זה קו המשווה. שלג מצד אחד וג'ונגל מצד שני. זה קורה רק כאן".

כוחו של הטבע העצום הזה מתואר בעיניה של פלייטמן - ובתערוכה עצמה - כמנגנון שאיפשר חיים, אך גם מיסד מנגנון כוחני ומלא עוצמות אפלות לעתים. "כמעט הכול כאן פנטסטי, אבל לא הכול חיובי. האריסטוקרטיה הרי רצתה לשים את עצמה למעלה. היה עודף של יבול, ואת העודף הם הפכו לדבר קדוש - מלך ששם את עצמו והופך לאל תוך שהוא מנצל את כוחו של האוכל. זאת מניפולציה של סמלים, ואיזה סמל יותר חשוב מאוכל?".

פלייטמן מחברת אוכל ותרבות באופן אוטומטי ("אי אפשר להפריד, טיול בלי טעם זה לא טיול"), ומפליגה משם למסעות מפותלים שמערבים קרבות קאובויז ואינדיאנים ממערבונים הוליוודיים, אלים מהשאול, מצנפת של מוקטסומה וצמח שרוקד בחושניות.

"זאת לא מיתולוגיה לשם המיתולוגיה", היא מבהירה מיד, "אני לא מגזימה ולא מספרת סיפורים. הדברים מספיק מרתקים ולא צריך לעטוף אותם בשטויות".

מתכון למרק תירס פטנט ב-20 דקות

מלבד רוחה ואופייה של פלייטמן, חושפת התערוכה אוצרות ייחודיים של תרבויות האולמקים, המאיה והאצטקים, הראשונות לביית את גידולי התירס, הקקאו והמגאיי (סוג של אגבה). הן הביאו לעולם את השוקולד, הטקילה ואת אינספור מוצרי התירס ששוטפים אותנו כעת ("פתח מקרר, חצי מהדברים שאתה רואה שם באו מאמריקה, ואין סיכוי שלא אכלת היום לפחות שבע פעמים תירס"), ובנו על גבם אגדות שנפוצות עד היום באזור.

"איך אפשר לדמיין עולם בלי שוקולד? נו באמת", תוהה פלייטמן, "והתירס? היום זה הדבר ששולט בכל העולם, והביא גם שחיתות עצומה לשם. אפילו למקסיקו יותר קל היום לקנות תירס מבחוץ ולצרוך אוכל מתועש".

המסכה הקטנה של אל התירס שימשה תליון חזה. על מצחו אפשר לראות את הסדק שנוצר עם נביטת זרע התירס, באמצעות שתי קליפות המכסות את חלקם התחתון של העלים. הקליפה החיצונית עתידה לנשור ותחתיה יצמחו עלים חדשים.

התרבות האולמקית, ורקרוס או טבסקו, מקסיקו. 600-900 לפני הספירה. אבן-ירקן. מתנת ד"ר דניאל סולומון ורעייתו, לוס אנג'לס

דיוקן ריאליסטי זה של המלך פאקאל הראשון מתאר אותו כאל התירס. בידו הוא מחזיק את השרביט המלכותי המעוצב כנחש דו-ראשי, ועל ראשו מונחת מסכת עוף דורס מוקפת עטרה שהורכבה במציאות מנוצות ציפור הקטצאל. שם המלך מעוצב בחרס משני צידי דמותו המתוארת בשלמותה.

פאקאל, המגלם את אידיאל היופי הגברי, שאל התירס הוא ייצוגו המובהק, עונד עגילים גדולים לאוזניו וענק גדול לחזהו ולובש בגדים מפוארים - עשויים כולם אבן-ירקן, המלמדת שעליונותו כמלך נובעת מהתחדשות הטבע. גולגולתו המאורכת, המעוצבת כבר מינקות, אופיינית לאל התירס גלוח הראש בתרבות המאיה.

פאקאל הראשון נודע בעיקר בזכות אריכות ימיו החריגה יחסית לתוחלת החיים בתקופתו. הוא עלה למלוכה בהיותו בן 12 ושלט 68 שנים. פירמידת הקבורה שנבנתה לכבודו היא מצבת הזיכרון המרשימה ביותר שהוקמה לשליט יחיד בכל אמריקה הקדומה.

תרבות המאיה, פאלנקה, צ'יאפאס, מקסיקו. 683-615 לספירה. חרס וצבען. מתנת ארנולד מרמונט ורעייתו, שיקגו

הגרזן הטקסי באזור המפשעה, שלהבו מכוון כלפי מעלה והוא חלק מאזור החלציים, מייצג את איבר המין והרבייה. האולמקים האמינו ששליטיהם היו קשורים בקשר ישיר ומיוחד לאבות הקדמונים ולאלים, ושבזכותם גדל התירס.

התרבות האולמקית. מקסיקו 600-900 לפני הספירה. אבן-ירקן. מתנת רות ולאון דווידוף, באמצעות המוזיאון הלאומי לאנתרופולוגיה, מקסיקו סיטי

המקטר מעוצב כמקדש ובתוכו האל או הכהן. בראש המקדש נראות שלוש ציציות של נוצות ציפור הקטאצל ובצדדיו ראשי הציפור. במרכז, מעל ראשה של הדמות, שלושה פרפרים. נראה כי העיגולים הרבים היו משובצים באבן פיריט בוהקת ושימשו מעין "מראות ניבוי".

תרבות טאוטיוואקן, מקסיקו. 600-450 לספירה. חרס וצבען. תורם עלום שם

תרבות ורקרוס, מקסיקו. 600-900 לספירה. חרס וצבען. מתנת ארנולד מרמונט ורעייתו, שיקגו, לידידי מוזיאון ישראל בארה"ב

אל התירס ונסיך הפרחים היה גם פטרון המוזיקה והאהבה וסמל הקיץ. ציצת הנוצות של ראשו עשויה נוצות ציפור הקטצאל הטרופית המצייצת ראשונה עם עלות השחר.

התרבות האצטקית, פואבלה, מקסיקו. 1400-1200 לספירה. חרס וצבען. מתנת ארנולד מרמונט ורעייתו, שיקגו

תרבות המאיה, צ'יאפאס, מקסיקו. 600-850 לספירה. טיח מכויר וצבען. מתנת גלריה מרין, ניו יורק,
לידידי מוזיאון ישראל בארה"ב

קופים היו סמל להתחדשות ופריון בתרבות המאיה. כאן הם נראים אוכלים את פירות הקקאו ומפזרים את זרעיהם, כהרגלם בג'ונגל.

תרבות המאיה. 900-600 לספירה. עיזבון בנימין וייס, ניו יורק, לידידי מוזיאון ישראל בארה"ב

הכלי המיוחד מפעיל את כל החושים - טעם, ריח, ראייה, מישוש ושמיעה. ברגלי הכלי החלולות נהגו להניח חלוקי נחל כדי שירעיש כרעשן בעת טלטולו. על גופו מתואר סל מלא תרמילי קקאו.

תרבות המאיה, מרכז פטן, גואטמלה. 50 לפני הספירה-200 לספירה. חרס וצבען. מתנת איימס פרטנרס, ניו יורק

שלוש שנים עברו מאז שפלייטמן טיילה באמריקה, וכשאני שואל אותה אם היא מתגעגעת, היא כמעט צוחקת. בינתיים, היא מסתובבת בחללים המרתקים של התערוכה, ומתנחמת בביתה. "כל פעם שאני יוצאת לגינה שלי ומריחה אדמה רטובה אחרי גשם, אני נזכרת. אני מגדלת שם עץ של המאיה, והילדים קוראים לגינה שלי פארק היורה. כשאני יוצאת ומריחה את הריח של האדמה והצמחים, אני ישר חושבת על הג'ונגל".