אני מספיק בוגר (זקן, נו) בשביל לזכור את התקופה הזאת בתל אביב. חמישה ימים יומיומיים לחלוטין, חול אשר על שפת הים, ובסופם סוף שבוע עמוס אפשרויות. גם עכשיו זה ככה, בערך, אם כי השנתיים האחרונות די דפקו את "יום חמישי שמח" ופיזרו שביזות על פני כל לוח השנה, מפנקים תוגה מונוטונית ללא אפליה. ראשון כשישי-שבת.
לכל כתבות במדור ארוחות הבוקר (והבראנצ'ים והפיקניקים) שלנו
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל
רנסנס של ארוחות בוקר, בראנצ'ים, מזנונים מתפקעים ותפריטים קורצי דילים נעלם כאילו בלעה אותו המגיפה. בתי קפה שידעו להעלות הילוך בדיוק ברגע הנכון של הסופ"ש מתעוררים כעת ביום שישי כמו ביל מארי במיטת הבד אנד ברקפסט שלו בפונקסאטוני, וממשיכים להציע סנדוויץ' ביס.
פה ושם יש עדיין כמה צדיקים, אבל התהליך השפיע גם עליהם - מיעוט האפשרויות סתם את רשימת ההזמנות שבועות ארוכים קדימה, ואותו מיעוט הוליד תהליך מחירים מזדחל בכיוון אחד בלבד.
קרוק מאדאם, קרוק מסייה, יש לנו בעיה, ונראה שנצטרך לצאת מהעיר בשבילה.
מסעדת "סילו" בחולון מעגנת כבר שש שנים את פארק פרס לבסיס-האם הקולינרי שלו. קצת איטלקי, קצת ים-תיכוני, הרבה אוויר פתוח וירוק מסביב, ובעיקר תחושה נהדרת, נדירה ממש, של היעדר פאסון. 12 דקות של נסיעת שישי בבוקר מלב תל אביב לא היו מקנים לך בארצות הברית את התואר "פרבר" אפילו. כאן הן מעניקות לך חניה בשפע יחסי, תחושת ביטחון שאף אחד לא רוצה לדפוק אותך ושירות שלא נחשב COOL בעיר הלבנה.
הקונספט כאן פשוט. סתם. הוא די פשוט. כלומר, מסובך לקריאה מהתפריט אבל מאוד-מאוד מובן כמה שניות אחר כך. אני אנסה לנסח את זה ככה: 109 שקלים עולה כאן מה שמכונה "בראנץ' אינסופי", או "משתה ארוחת הבוקר" (אולי לא היו סגורים על המיתוג, אולי אהבו את שתי האופציות, אבל הכוונה ברורה).
תמורת השקלים האלה (ילדים עד גיל 8 ישלמו 49 שקלים עם עיקרית "כמו של הגדולים" ושתייה אחת) תקבל דברים למרכז השולחן, ואז עוד דברים למרכז השולחן, ואז מנה עיקרית אישית, ושתייה חמה ושתייה קרה או קוקטייל, וקינוח שאני חושב שהונח גם הוא במרכז השולחן, כי בשלב הזה הפסקנו להתעסק בהגדרות והיינו מזוגגי עיניים.
טאבון שבא לעבוד. סילו
מה מגיע? הטאבון הענקי שבמעמקי הבר מוציא סלסלת לחמים חמה וטרייה, לרבות פיצה קטנה וטעימה, תזכורת למה שהולך פה בשעות שנורמטיבי לזלול בהן פיצות. מגיע גם סלט ירקות, קיש ברוטב רוזה, מעין בורקסים-סיגרים פריכים עם גבינה ותרד וצלוחיות שדרשו מהמלצרים (המצוינים, ברצינות) לפחות שלוש נגלות ושלושה מגשים.
בצלוחיות האלה היו, בין היתר, קצת גבינות רכות וקצת גבינות קשות, ממרח סלק בוהק, פלפל קלוי טוב, סלט ביצים, חומוס (שדווקא ניתן היה לוותר עליו), סלמון מעושן, סלט טונה טרי, ממרח כרובית-שקדים סמיך וטעים, חמאה צהבהבה בטמפרטורה נכונה וריבת תאנים.
אלה, אני מזכיר את הקונספט, דברים שמגיעים לפני המנה העיקרית האישית. הקטגוריה האמורה מציעה שלושה סוגי אומלטים ("איכרים" שנוטה יותר לכיוון הירקות, "ציידים" בשרי ואחד שהוא פרי-סטייל בהרכבה עצמית), ביצי עין פלורנטין סטייל (על קרם תרד-שמנת-פטה), בריוש עבה עם אותו סלט ביצים ועוד וריאציות ש-12 דקות נסיעה משם, כאמור, מככבות בתפריט כאופציה הדי-יחידה.
כל התרכובת הזאת מועמסת על השולחן באלגנטיות יחסית, בטח בהתחשב בכמויות ובלוגיסטיקה. אתם שולטים בתזמונים, מנטרלים את ה"אנחנו מוציאים מה שמוכן" הגס והמאוס, ויכולים ליהנות, נשבע לכם, מבוקר שישי כמו פעם.
יש מיצים ליד, ובריסטה טוב לסוגו, ויש גם אלכוהול נדרש בדמות מימוזה, מרגריטה קפואה, בירה סטנדרטית או סנגריה לבנה מחוזקת בברנדי ובהרבה פירות קיץ. משתה, הם אמרו. משתה, הם צדקו.
תנו לשמש להוביל. סילו
הקומפלקס הענקי ש"סילו" היא חלק ממנו משקיף על פארק פרס מהצד, מחכה בסבלנות שהשמש תוביל אתכם אליו. בדרך לשם, עוברים לא מעט מדרגות וגשרים, שלטים שלא עושים את עבודתם ובריכת מים צלולה שמשום מה מרטיבה רק סירות פדלים, במה שהיא לבטח אחת האטרקציות המוזרות בגוש דן.
כל זה הוא רק תפאורת רקע שולית, עשויה פלסטיק ובטון, לאחד הפארקים המוצדקים באזור המרכז, ולמסעדה שמנסה לעמוד ברף הגבוה שהוא הציב. כי אחרי שהתיישבתם לבראנץ' הזה, ספק אם משהו אחר יעניין אתכם.