בוקר הראשון בספטמבר, טוסקנה. למרות שנחתנו כבר לפני כמה ימים, עדיין מצאתי את עצמי מתקשה להאמין שבאמת צלחנו את כל מסכת הבירוקרטיה ואנחנו אכן כאן. רבים הרימו גבה כשאיטליה, שהפכה לאחד הסמלים העצובים של ראשית ימי הקורונה, הייתה בין המדינות הראשונות לפתוח מחדש את גבולות המדינה לתיירים. החזרה לחיים, כך הסבירו לנו המקומיים, הוא הניצחון האמיתי של האיטלקים על המגיפה; לאכול שוב בטראטוריה השכונתית, לפתוח בקבוק יין עם אנשים אהובים ולראות שוב את טוסקנה מתמלאת בחודשי הקיץ באנשים מכל רחבי העולם. האווירה הזאת הייתה חלק גם בשיחה שניהלתי כמה שבועות לפני כן עם ולדי, מנהל הייצוא של יקב פיצ'יני שהגיעו זה מכבר גם למדפים בישראל. בתגובה להצעתי להגיע לביקור עיתונאי קצר, ולדי הגיב בשמחה עם לוח-זמנים של יום שלם מהבוקר עד הערב של סיורים, טעימות ופגישות עם האנשים שיוצרים את היינות של אחד ממותגי הקיאנטי המובילים בעולם.
משפחה, מסורת וערכים
אפליקציית הניווט הודיעה שהגיע הזמן לרדת מהכביש הראשי אל הדרך המתפתלת בין כפרים מנומנמים, שדות חמניות ועצי זית עתיקים. ממש ברגעים אלה חזרה בישראל תלמידים עולים כתה. גם אני, חשבתי, עולה פה איזו כתה. מי היה מדמיין שקיבוצניק שגדל על היין של חדר האוכל בימי שישי ימצא את עצמו שנים אחרי זה מתמרן בדרכים צדדיות בדרכו לסקר את היינות של פיצ'יני - בפיצ'יני. ההרהורים הקיומיים שלי נקטעו באחת כשהחורשה בה נסענו נגמרה והכביש התעקל מטה אל נוף עוצר נשימה של עמק המכוסה מקצה לקצה בגפנים צפופות של ענבי סנג'ובזה. אחרי עוד כמה דקות בתוך הכרמים האלה יכולנו כבר לראות מרחוק את מבנה גדול ומודרני המעוטר בצבע הכתום והמזוהה של פיצ'יני.
בזמן שהמתנו לסיום הבדיקה הקפדנית של התו הירוק ותיאום הכניסה למפעל, שתינו אספרסו ושוחחנו עם ולדי ואנטוניו ממחלקת הייצוא שקידמו את פנינו בחיוך. לא עברו דקותיים ולתוך הלובי סער מריו פיצ'יני, המנכ"ל המכהן ודור חמישי לניהול היקב המשפחתי. מריו בירך אותנו בחמימות, נתן נאום קצר ולהוט על יופיו של הקיץ הטוסקני, כמה מילים על הקורונה ואז נפרד מאיתנו והמשיך כסופה לפגישתו הבאה. לפני שהמשכנו, הספקנו לפגוש את אחת מבנותיו של מריו ולקבל ד"ש משניים נוספים מילדיו, כולם נושאים בתפקידים ביקב בדרכם להיות דור ההמשך שיוביל את היקב בעתיד. נדיר ב-2021 למצוא יקבים בסדר הגודל של פיצ'יני שנמצאים עדיין בבעלות משפחתית מלאה ולא נבלעו על-ידי קונצרן אלכוהול ענק. אין פה רק עניין של מסורת, יש כאן אהבה אמיתית וחיבור שורשי ליקב, לכרמים ולאיזור. אהבה וחיבור שמגולמים היטב בשלושת ערכי המותג של פיצ'יני - משפחה, מסורת ודינאמיות. ערכים מהסוג שיוצרים מחוייבות ומסירות, שבתורן יוצרות יין מעולה.
חלום, תשוקה והחלטות לא שגרתיות
התיישבנו בחדר הקרנה קטן עם כיסאות שנרכשו מבעלי בית קולנוע בעיירה הסמוכה כדי לשמוע קצת יותר על ההיסטוריה של המותג, כמו גם על ההווה והתכניות לעתיד. הרבה היסטוריה נכנסת בחמישה דורות של יין, אבל דבר אחד בלט עבורי במיוחד לאורך כל המצגת: מילים כמו מיתוג, שיווק, מגמות או בקיצור - ביזנס, לא מופיעות בה. במקומן, חוזרות כל הזמן מילים כמו חלום, תשוקה וחזון. חשוב לזכור שאנחנו מדברים כאן על מותג הקיאנטי השני בגודלו באיטליה, המשווק במעל 80 מדינות בעולם ומייצר מעל 20 מיליון בקבוקים בשנה. כן, יש גם ביזנס, אבל בפיצ'יני מאמינים שהסיבות העיקריות להצלחה הן החלטות אמיצות ולא שגרתיות; גידול גפנים וייצור יין באיזור מארמה שנים לפני אופנת הבולגרי, יקב וכרמים למרגלות הר הגעש הפעיל אטנה עם גפנים שגדלות באדמה הוולקנית ונבצרות ידנית בלבד, תמחור נגיש על-חשבון רווחים, מעבר ל-100% גידול אורגני ועוד רעיונות רבים, שנחשבו בחלקם למשוגעים בשעתם - והתגלו כפורצי דרך.
סיור קצר שערכנו במפעל עשה עבורי את המעבר מהיסטוריה - לעתיד. צריך לומר, אני מסוג האנשים שמסוגלים לצפות במשך שעות ובשלוות נפש בפסי ייצור בפעולה. נקרא לזה מדיטציה תעשייתית. המפעל של פיצ'יני, אם כן, התברר כשעת זן עת שצפינו מלמעלה על קווי המילוי, הביקבוק והאריזה שמפיקים כ-10,000 בקבוקי יין בשעה, רוב הזמן ללא מגע יד אדם. עוד אני עומד משתאה מול נפלאות המערכת הממוחשבת לאספקת תוויות, ולדי החל לאותת שהשעה עוד מעט צהריים וחוץ מקפה עוד לא שתינו כלום. הצדק היה עמו. מרעשי רצפת הייצור נפתחה דלת אל מסדרון שקט המעוטר באוסף ציורים של אמנים מקומיים, בדרכנו אל חדר הטעימות.
אחד מבקבוקי הקיאנטי הנמכרים בעולם
עם הכניסה לחדר הטעימות צד את עיניי שולחן עליו היו מונחים לא פחות מ-12 מהדורות שונות של יינות אדומים של פיצ'יני. בזווית העין, חושיי, שטרם טושטשו בשלב זה, הבחינו שאנטוניו מסליק בצד השולחן עוד ארגז עמוס בקבוקים - רמז לבאות. טעימת האדומים נפתחה, איך לא, עם ספינת הדגל - קיאנטי פיצ'יני DOCG, המוכר יותר בכינויו הישיר פיצ'יני כתום. יין קליל, נגיש ומאוזן, עם פרי אדום וטאניות עדינה יחסית, הוא מצדיק את המעמד לו זכה כאחד מבקבוקי הקיאנטי הנמכרים בעולם ומגלם היטב את כל היתרונות הטבעיים של זן הסנג'ובזה.
יתרונות אלה בלטו באופן מעניין גם בקיאנטי קלאסיקו וגם בקולציונה אורו קיאנטי ריזרבה, שמשדכים את הסנג'ובזה המקומי למרלו והקברנה (בהתאמה) ומיושנים בעץ אלון לפרק זמן של 9 חודשים. תקופת היישון מעניקה לקיאנטי גוף ותורמת לסיומת ארוכה יותר. השימוש במרלו ובקברנה מוסיף אופי, ארומות וטעמים שכאילו "מושאלים" מסגנונות אחרים, אבל למעשה מחמיאים מאוד לקיאנטי. בקלאסיקו היו אלה טעמי פלפל שחור והאדמתיות של המרלו, בקולציונה אורו הקברנה הביא איתו פרי אדום עסיסי וארומה פרחונית נעימה. יופי של יינות.
שני יינות נוספים שנדגמו במהלך טעימת האדומים התבלטו, כאשר אחד מהם מייצג היטב את החדשנות והחשיבה היצירתית של פיצ'יני והשני מייצג את הכבוד העצום שלהם למסורות היין המקומיות. הראשון הוא ממורו רוסו, בלנד של ארבעה זנים שכל אחד מהם אופייני לחלק אחר של איטליה. פיצ'יני רצו כאן לצאת לרגע מהמשבצת המקומית-קלאסית ולנסות, לדבריהם, ליצור יין מודרני שכל כולו חוויה רב-גונית של איטליה כארץ יין. הממורו רוסו מגוון מאוד בארומות והטעמים שמתגלים בו, שנתמכים בגוף קטיפתי ופיניש ארוך יחסית. מדובר על יין שמתפתח בכל לגימה אבל מצליח להישאר הרמוני, עם דובדבנים שחורים, שוקולד מריר עם מלח ים, רוזמרין ואגוז מלך.
השני שהותיר רושם עז הוא הברונלו דה מונטלצ'ינו. ברונלו דה מונטלצ'ינו הוא אחד מסגנונות היין האצילים של איטליה; הוא מיוצר מ-100% ענבי סנג'ובזה ומיושן לפחות שנתיים בחביות עץ אלון ועוד 4 חודשים מינימום בבקבוק לפני שיעלה על המדף. פיצ'יני מייצרים את הברונלו שלהם ביקב וילה אל קורטיל הסמוך למונטלצ'ינו, עם יישון של 4 שנים (מתוכן 24 חודשים בחבית) ועוד חצי שנה בבקבוק. היין שנוצר עשיר מאוד ומעורר מחשבה, בהחלט לא יין יומיומי. כבר באף הברונלו דה מונטלצ'ינו מתגלה כארומטי מאוד, עם פירות יער, עשב קצור, עלי מרווה וזרעי שומר. החוויה ממשיכה גם בטעמים עמוקים של תותי-עץ, פירות יבשים, תבלינים חמים כמו ציפורן ובהרט, בזיליקום ואפילו בשרניות מסויימת. הפיניש ארוך ויבש וחמצמץ, מה שמוסיף לאווירה הרצינית שהיין הזה מביא איתו. יין משובח עם פוטנציאל קולינרי גדול, שראוי לאירוע מיוחד, ארוחה טובה ואנשים טובים שידעו להעריך אותו.
הצעה שאי אפשר לסרב לה
יין טוב גורר גם שיחה טובה ויכולנו להמשיך כך עוד שעות ארוכות. אבל כשהשמש מעבר לזגוגית נעצרה בדיוק באמצע השמיים ולדי הודיע שבטוסקנה מי שלא מגיע בדיוק בזמן לאכול צהריים נשאר רעב - אז את היינות הבאים ניקח איתנו למסעדה החביבה עליו. להצעה כזאת אי אפשר לסרב, בטח לא אחרי כמה וכמה כוסות. ראוי לציין שהדרך למסעדה הייתה, כמאמר השיר, ארוכה ומפותלת - ובכדי להדביק את הרכב של ולדי, שנהג בזריזות מדהימה בכבישים הצרים ועתירי-העיקולים של טוסקנה הכפרית גייסתי את כל כישורי הנהיגה המבצעית שמעולם לא ידעתי שהיו לי.
עם הגיענו למסעדה פגש אותנו הבעלים שהוביל אותנו לחצר פנימית ובה סוכה עם גפנים מטפסות, עם שולחן שנערך בקפידה לארוחת דגים ופירות ים שהייתה בלי ספק הטובה מסוגה שאכלתי בימי חיי עד למועד כתיבת שורות אלה, גם בזכות חומרי הגלם וכישורי השף כמובן, אבל הרבה מהקרדיט מגיע גם ליינות של פיצ'יני שליוו את הארוחה. זוכרים את הסליק של אנטוניו מלפני כמה פסקאות? או. שני יינות בפרט הצטיינו, שלא לומר הפתיעו, לצד המנות המתחלפות; הראשון הוא סקאלונרה אטנה רוסאטו, רוזה של יקב טורה מורה השוכן למרגלות הר הגעש אטנה. לפי ולדי באיטליה יש שני הרי געש פעילים: אטנה ומריו פיצ'יני, שהתשוקה שלו לרעיון של "יין געשי" הביאה את המשפחה להשקיע ביקב הסיציליאני. הענבים שגדלים באדמה הגעשית ונבצרים ידנית בלבד הופכים ליין ייחודי, ממש כמו בקלישאה החקלאית הנודעת על אדמה קשוחה שיוצרת את הפירות הטעימים ביותר. הרוסאטו של טורה מורה מדגים היטב שקלישאות הן נכונות, כי זה פשוט רוזה מצויין. פירות קיץ, טימין טרי, קליפת ליים, מינרליות הגונה בסיומת, לסיכום - אחד הרוזה היותר מוצלחים שטעמתי בשנים האחרונות, שהתגלה גם כפרטנר מושלם לדגים נאים, פסטה וגם לפירות ים מטוגנים.
בסיום הארוחה הפציע הקלף הכי מגניב שפיצ'יני שמרו עבורנו בשרוול - טנוטה מוראיה ורמנטינו ברוט. מבעבע איכותי ומפתיע של היקב המשפחתי במארמה, העשוי מ-100% ענבי ורמנטינו. הורמנטינו הוא זן שיש הנוטים מעט להקטין אותו, אבל פיצ'יני עשו אותו מלך. טיפול עדין ומבוקר בענבים והתססה במיכל נירוסטה ייעודי (להבדיל מבבקבוק) משמרים את האופי הפרחוני של הזן הזה שממנו נוצר לבסוף יין מבעבע כמעט חף ממתיקות, עם ארומה של פרחי יסמין ויערת דבש, טעמים של אגס עם קורט פלפל לבן ופיניש עם נגיעה של מלח ים. יין מתוחכם ואיכותי שמתבלט גם בקטגוריה הרוויה של המבעבעים ועושה זאת בחן ובצנעה שאופייניים לפיצ'יני.
עוד כמה יינות, שקיעה ושיר של לאה גולדברג
לבנו היה טוב באוכל וביין, אבל כדי להשלים את היום ולדי רצה לקחת אותנו לראות שקיעה. בחור רומנטי, ולדי. עוד השמש המתגלגלת במורד הרקיע התגלגלנו גם אנחנו לפאטוריה די וליאנו, יקב שבו שוכנת גם האחוזה המשפחתית של פיצ'יני. פגשנו את היינן הראשי, פאסקוואלה, שאחרי חילופי ברכות הצביע למרחק על גבעה השוכנת בין הכרמים ומעוטרת בעצי הברוש הטיפוסיים לטוסקנה. נסענו כמה דקות בשבילי העפר בינות הגפנים והעפלנו לראש אותה גבעה. לפנינו נפרש נוף של 360 מעלות שכולו ארץ היין המופלאה של טוסקנה, כששקיעה איטית שכמו לקוחה ישר מתוך רומן תקופתי מעניקה לכל דברים שהאור נוגע בו חום ושלווה. בשלב זה של היום הרגשתי כבר את היין היטב בקצות האצבעות, בלחיים, בעיניים ובמצב הרוח, מה שהפך את המראה לחוויה על גבול הפסיכדלית. עוד אני שוקע בכל אותם מראות ופאסקוואלה הגיש לי כוס יין.
היה זה הוליאנו פוג'ו טאו קיאנטי קלאסיקו, שהגיע בצבע אדום עמוק ועם ארומה של אדמה טרייה ועשבי תיבול, כמו נתפר לנוף הזה. ענבי סנג'ובזה ומעט מרלו מהכרם הגבוה ביותר של האחוזה מתערבבים פה ליצור יין של הרהורים אחר-הצהריים, עם נוכחות בולטת של פלפל שחור, אוכמניות, טבק וחמימות מנחמת של עץ האלון בו מבלה היין מעל לשנה. היטלטלנו חזרה ליקב, שם סיירנו קצת במרתפים הקרירים ומיד עלינו להתרענן עם שרדונה דונה די וליאנו, שרדונה קליל עם 10% סוביניון בלאן שתורם תפוח ירוק חמצמץ והדרים מרירים שמשתלבים עם הדבשיות של השרדונה בדרך ליין עגול ואלגנטי שחורג לא-מעט מהקו שמכתיב הזן - וטוב שכך. אחריו הגיעה כוס אספרסו אחרונה שסימנה את סוף היום שלי עם פיצ'יני. נפרדנו בברכות חמות ועם הבטחות לביקורים הדדיים אלה בארצם של אלה, כשמצדי הבטחתי שאם בשנה הבאה אין קורונה אני בא לעזור בבציר. רק שיגידו מילה - ואני שם. האמינו לי, זה לא היין שדיבר.
דרך ארוכה הייתה לפנינו חזרה למלון שלנו בקצה השני של טוסקנה. בזמן כשהגבעות הירוקות סביבנו מתחילות להכחיל לעת ערב ואורות כפרים מרוחקים נדלקים, מעיין - שותפתי למסע ולחיים שליוותה את הכנת הכתבה הזאת בצילום ובשתייה - ניגנה ברדיו של הרכב קצת צלילים מהבית. תוך כדי נסיעה אגבית בתוך חלום בין-הערביים שהיא טוסקנה בתקופת הבציר, עלו בי מחשבות על כל האנשים שפגשנו. על כמה הנפש נקשרת בגפנים, בכרמים וביין. כמה תקוות, תשוקה, מסירות, חששות ולעתים גם אכזבות מעורבות בהקדשת החיים למסורת אדירה שלרגע לא מפסיקה להתפתח. באקראי, קפצו לי לראש מילים לשיר ילדים של לאה גולדברג שאין לי באמת מושג מאיפה אני מכיר, אבל כנראה שהתת-מודע שלי גם הוא מאוד אוהב קיאנטי של פיצ'יני:
לִפְרִי הַגֶּפֶן שִׁירוּ שִׁיר
לָאֶשְׁכּוֹל הָרִיעוּ בְּזֶמֶר
בְּלַהַט חַמָּה שֶׁל יְמוֹת הַבָּצִיר
בָּשְׁלוּ עֲנָבֵינוּ עַד גֶּמֶר
הֲעִירוֹנוּ בְּשִׁיר הַכְּרָמִים הַנָּמִים
מַזְמֵרוֹת וְסַלִּים הֵבֵאנוּ
שוּעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלֵי הַכְּרָמִים
הִשָּׁמְרוּ מִנּוֹטְרֵי כַּרְמֵנוּ