136.5 ק"מ מפרידים בין חצר בית משפחת זרובצ'יק בנווה זיו הצפונית ובין כיכר דיזנגוף התל-אביבית. משהו כמו שעתיים נסיעה (שעה וקצת עד הכניסה לעיר, ועוד שעה לפחות בתוכה), עשר דרגות של רגיעה וכל פלטת הצבעים במניפה של טמבור, מירוק-טבע ועד אפור-חולדאי.
"החומוס של בני" נע בין שתי הנקודות האלה בווירטואוזיות מרשימה. יום שישי ביישוב הצפוני הצעיר (בן עשרים וקצת) והאוורירי (פחות מאלף תושבים) בין נהריה למעלות תרשיחא, שבתות בעיר הוותיקה והמתפקעת בין החפירות לדוחות.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
במובנים מסוימים, לא ברור מה הם צריכים את זה בכלל. למה לא להקים מעגן חומוס צפוני, מקום של עלייה לרגל עם תנועה רציפה וחד-סטרית, מגוש דן ועד הצלחת? בכל המובנים האחרים, כולל מה שעיניי רואות בשבת השנייה שכל העסק הזה מרים את עצמו לכדי ממשות, הכול ברור לחלוטין.
רוצים שנאיית את זה בפשטות? חומוס תל-אביבי טוב הוא נדיר עד כדי סכנת הכחדה (יפו, את לא נחשבת לצורך העניין). חומוס תל-אביבי טוב שגם כיף לשבת בו הוא חד-קרן, דרקון-טארגארייני, ביג פוט שרק מעטים הצליחו לראות בעיניהם בשנים האחרונות, ולבנות עליו אגדות ומיתוסים.
בכל הכוח. החומוס של בני
"החומוס של בני" נשען על היד היציבה של בני ועל העיניים הנוצצות של רום ומאי, הבנים של בני. זה התחיל כמו שכל אוכל טוב אמור להתחיל - בבית, בכל שבת בבוקר - המשיך כניסיון להבין מה יש באמת ביד הזאת (ובסיר הזה) ועושה עכשיו צעד גדול דרומה, עם פופ-אפ (כמובן) שבתות שגם הוא התחיל כניסיון, והתקבע כבר אחרי הפעם הראשונה כמשהו שצריך ללכת עליו בכל הכוח.
הלוקיישן אידיאלי. "א לה בר" של "לה שוק" משגשג כבר שנים כמקום מוצלח וראוי, שפוי וצנוע, ושעות הערות של שבת מלכתחילה תופסות אותו עם דלתות סגורות. שיתוף הפעולה הזה, אם כך, הוא סינרגיה חכמה, אך גם מבואה לתפיסת העולם של כל המעורבים - מקום שהוא לא "אוכלים הולכים", אלא אוכלים-שותים-יושבים-אוכלים-שותים-אולי הולכים.
התפריט מקיים את הרעיונאות בפשטות וביעילות. חלקו הראשון מוקדש לחומוס כמובן, עם גירסת "בני" וגירסה רגילה, עם גרגירים ועם בשר. האמצע הוא דברים של "א לה בר", מעולמות הכרובית-סלט-פוטטוס-צ'יפס, מצוינים בביצועם. הסוף, או ההתחלה (או ההתחלה וגם הסוף), הוא שלושה קוקטיילים "שבאים טוב עם חומוס", צירוף מילים שעשה אותי ספקן וצמא בו-זמנית, ואז ודאי ומתנודד.
נתחיל בחומוס. "המנה של בני" (34 שקלים, או 44 שקלים עם בשר) היא החומוס שלשמו התכנסנו. מדובר בגירסה קלילה מאוד, לימונית וטעימה, שמגיעה עם כל מה שאפשר לנגב איתו - פיתות עבות ולוהטות, בצל ולא מעט חמוצים, אך עם תוספת מעט גבוהה של 5 שקלים לביצה - אבל דורשת מזלג בלבד. היא אוורירית אך נוכחת, מתובלת אך לא אגרסיבית ובעיקר נהדרת מבחינת מרקם, לרבות צ'אנקים לימוניים שבכל מקום אחר היו מושלכים הצידה, ופה משלימים ביס אידיאלי.
מלבדה, יש גם חומוס "רגיל" עם גרגירים (32 שקלים) וכן גירסה בשרית (42 שקלים), שהמחישה את עליונות היד הצפונית. החומוס עצמו מצוין, בלתי-יציקתי ובלתי-משבית, והבשר שעליו, בתצורת קוביות קטנטנות, משתלב ומוסיף, אך לא מתעליין. קשה מאוד לסיים מנות מהסוגה הזאת ללא כמיהה לשנ"צ, אבל כאן הצליחו.
יד יציבה ועיניים נוצצות. החומוס של בני
משולש הקוקטיילים (39 שקלים לאחד) ראוי לפסקה נפרדת, גם בשל השאפתנות וההשקעה וגם בגלל שהשתיים האלה אכן מיושמות ומקיימות.
"פורטונה", טייק מתבקש על אפרול שפריץ, עם לילט לבן וביטר למון, עושה מה שצריך היה לעשות מזמן לקוקטייל הכתמתם והמעט מאוס הזה - ניעור והקפצה. "דיר באלאק" הוא גירסת הערק של המוסקו-מיול, כולל מלפפון קצוץ וסומק (אם כי אולי צריך להגביר שם עוד יותר את טעמי הג'ינגר), ואילו "חילאווה" מצליח לקחת את הג'ין לטיול מזרח-תיכוני סתווי, עם צ'ילי בתוך השייקר, ומעט סירופ ורדים - ולחזור ממנו רענן ולא מזיע.
וכן, כל השלושה עובדים עם חומוס, וגם עובדים אחד עם השני ועם השלישי. אני בטוח לחלוטין לגבי החלק הראשון של המשפט. החלק השני מבוסס על זכרון נעים ומטושטש במידה על הפינה של הבר.
לא ברור מה יקרה בסופו של תהליך עם "החומוס של בני". הפער שבין העמדת סיר קטן על הכיריים הביתיות ובין מסעדה עמוסת ביורוקרטיה בתל אביב הוא עצום, וטוב שבני המשפחה החליטו לגשר עליו בעזרת סולם חבלים איטי ושקול, ולא קפצו היישר למים הסוערים של ביצת הקולינריה המקומית. למרות הדעה הרווחת, לא כל מסלול כאן באמת צריך לשאוב השראה מנינג'ה ישראל.
בינתיים, הלו"ז אומר שישי-צפון ושבת-תל אביב, אבל יש כבר דיבורים על גיחת שישי לכיכר רבין, ושאיפות להתבסס ולהתרחב, להתפתח ולהשתקע. עד שהכול ישקע, וכל עוד בני מקבל את הקמפרי-סודה שלו בזמן והבנים משגיחים שכולם מקבלים ריפיל בחוץ, אין הרבה דילמות - שבת, צהריים, חומוס, בואו.
החומוס של בני, א לה בר, דיזנגוף 92 תל אביב