שתי המילים הכי חזקות, הכי מוליכות, הכי נאמרות, באזור שוק מחנה יהודה בירושלים הן "בזכות הקורונה". שלא במפתיע, הן גם שתיים מהמילים הכי מרעננות בישראל בכלל, ובעולם האוכל שלה בפרט.
אין ממש צורך בהסברים מפותלים החוגגים את הביטוי הזה, ואין כמובן כוונה להפחית או לרדד את עוצמת המכה הנגיפית שנחתה על אנשי האוכל שלנו. כן יש, עם זאת, רצון לחגוג את האפשרי ולנצח את הבלתי אפשרי, ונדמה שאין מקום שעושה את זה טוב יותר מהמתחם העמוס לעייפה בבירה, ומהעיר עצמה.
השוק הפופולרי - וזאת חתיכת אנדרסטייטמנט - מקבל אותך אליו ב-13 כניסות אפשריות, מציע 30 אלף מ"ר של סמטאות ובערך 30 אלף ביסים. חלקם הקטן (אם כי יכול להיות יותר קטן) ממולכדי-תיירים, רובם שווים, מקצתם יגרמו לכם לחשוב ברצינות על גאולה.
בשביל כולם, ובעיקר בשביל שליחות הסינון, קמנו באחד הימים הכי קרים על לוח השנה, ממש מעט לפני שהשלג כיסה את העיר, התלבשנו היטב (אך לא מספיק היטב), עלינו על הרכבת היעילה ירושלימה, והתחלנו לאכול. חמש שעות אחר כך, עשינו את הדרך הארוכה חזרה, מתנודדים ומעוגלים - כדי שאתם לא תצטרכו. ולמעשה, כדי שאתם תעשו את אותו דבר בדיוק. בתיאבון!
רוסטרס (Roasters)
דחף חזק של התנפלות מתחיל להשתלט עליך עוד לפני הכניסה, אבל כדאי לתעל אותו ביעילות לעבר "רוסטרס", בואכה הקפה שפותח את התיאבון.
מדובר בפינת קפה ותיקה יחסית ואינטימית יחסית בתוך ההמולה, המאפשרת גראב-אנד-גו זריז, עמידה נחושה, או פתיחת פרלמנט עצלה, ומתבססת על מה שהוא כנראה קונצנזוס עירוני - קפה טוב, טרי ובלתי מתנשא.
הקלייה טרייה ומותירה אחריה ריח נעים של עוד, השירות חמים, והלגימה עצמה - בין אם זה הפוך רך או אספרסו קשוח יותר - מכינה אותך היטב להשתוללות הקולינרית שבוא תבוא.
"רוסטרס", האפרסק 20
מעדניית איבגי
ממש ממול, במה שהתבסס בצדק כקומבינציית קפה-וביס מוצלחת ויעילה, שוכנת האימפריה של נתי איבגי, או כמו שהוא קורא לה - "גן השעשועים הפרטי שלי".
השטח הנדל"ני קטן, אבל כדאי להניח את שאיפות השמאות שלכם בחוץ, להיכנס פנימה, ולראות איך באמת צריך לסדר מטראז' מצומצם.
המדפים ההיקפיים עמוסי מוצרים מובחרים מהארץ ומחוצה לה, ומקרר הגבינות מתפקע מאפשרויות (בבקשה אל תלכו לפני שיש לכם ביד חתיכה קטנה של תענוג אירופאי, עם קצת ריבת דובדבני אמרנה שטופטפה בדייקנות מלמעלה). אך בכניסה, מעט בצד, מצוי המטמון האמיתי - קולקציית דגים ופיתוחים של איבגי, כולל סלט סלמון הום-מייד, דניס שלם שמחכה רק למזלג ונתח מעושן של טונה, שפיסה קטנה ממנו מספיקה כדי לחלום על חופשת-חוף בלקנית.
יש גם מטיאס שנתי עושה לבד, לא מעט וריאציות טעימות אחרות, וגם שמועות מבוססות היטב על סירי חריימה ביתיים שמגיעים לכאן בימי שישי, ומשתלטים במהירות על סדר העדיפויות הצרכני של הלקוחות.
"מעדניית איבגי", עץ חיים 41, 02-6242049
אריכא
מעט בפאתי השוק, אבל בהחלט בטווח התאוותני-קולינרי של הסיבוב הזה, מנגן קונצרט עם כוכבת מרכזית אחת, ומופע חימום שצריך לקבל במה משלו.
מדובר, אם המילים האלה מסתוריות מדי, במנת סביח נהדרת, העוגן שעליו הקים איתי אריכא את הדוכן הצנוע שלו (צנוע במימדים, ממש לא בטעם). שבע שנים של התמקצעות ומקצוענות, של פרוסות חציל דקיקות, רכות-פריכות, ושל פיתות מתפקעות אך יציבות, עשו את שלהן, וניתן לראות כאן תנועה ערה של לקוחות כבר משעות הבוקר המוקדמות.
התפריט המצומצם כולל גם גירסה טבעונית (שנותנת לפטריות מטוגנות להחליף את הביצה) ומרקי חורף משביעים, אבל ויטרינה שקופה וקטנה במעמקי הדוכן מבשרת על התרחבות מבורכת, בואכה המעדנייה שתמיד רציתם להצטייד בה.
"אריכא HOME" היא קולקציית הממרחים-סלטים-דיפים של אריכא. היא כוללת מבחר מסחרר ממש, בכמויות ובמנעד הטעמים, של צנצנות בינוניות בגודלן ואדירות בכל מובן אחר. יש כאן, בין היתר, עמבה וריבת חצילים, טפנד סלק ומטבוחה מעושנת, קרם פלפלים מתוקים וממרח לימונים כבושים עמוק-טעם. יש גם מה שמוגדר פה כ"קרם טחינה, פיסטוקים קלויים וקראסט קרמל מלוח", שילוב שירים גבה סקרנית בתור התחלה, ויפתח עיניים וחיוך מיד אחר כך.
"אריכא", אגריפס 83, 052-4441042
מימוני'ס
150 מטר מהפיתות המצוינות האלה ממתין קוורטט פחמימתי לא פחות טוב, בדמות "מימוני'ס", דוכן שהתחיל כאופציית פופ-אפ בפסטיבלים ואירועים עירוניים, והחליט להתמקם באופן קבוע צמוד לשוק.
המקום קטנטן, ויטרינה ותו לא, עם כמה כיסאות רחוב, והקונספט פשוט וחד - ארבע פיתות, בלי בשר ובלי דגים, עשויות כמו שפיתות אמורות להיות עשויות, ומסרבות להתנצל על התמה הצמחונית-טבעונית.
תוכלו למצוא כאן שווארמה כרובית (עם בצל מקורמל), סטייק חציל (עם טחינה גולמית, סילאן, פטה וקראמבל פיצוחים), קרפצ'יו סלק (עם אותו קראמבל ופטה, זיתי טאסוס ובלסמי) ו"קבב הבית", בדמות קציצות אורז בר ועדשים (עם צזיקי או טחינה, שום קונפי וגרידת לימון).
המנות מגיעות כולן במגשי קרטון רדי-טו-גו, בתצורת שני חצאים נהדרת לחלוקה, ועם סלט קטן שיכול בקלות לככב כמנת-דגל. יש גם ספיישלים דוגמת תחתיות ארטישוק על פולנטה, ומלבי נהדר כחותמת מתוקה.
"מימוני'ס", אגריפס 115, 02-5946707
מחנה אסאדה
התפרעתי ממש לא מזמן עם 754 מילים על דוכן הבשר הנהדר הזה, ואין אף אחת מהן שאני רוצה לקחת בחזרה, אבל כדאי בכל זאת, ובניגוד למקובל במקצוע, כן לחזור על עצמי - מדובר באופציית כריכים וקערות בשר מעולה, מתגמלת ומשתלמת מאוד, בטח בהתחשב באחיותיה התל-אביביות.
הבסיס הוא בשר ואגיו נהדר, משויש ושומני אך גם נגיס ונוכח. הוא יכול להגיע כערימה של שניצלים, כנתח שפורק מרוב בישול, כסטייקים דקים על הגריל או כנקניקיות הום-מייד - וכל אחת מהאופציות האלה תתאים את עצמה לתוך חלה ענקית, או לתוך קערה ענקית, עם רטבים מושקעים יותר ממה שהתרגלתם לקבל, ועוד תוספים משפרי ביס.
"מחנה אסאדה", אגריפס 80, 02-5436433
בלאק איירון
האחות של "מחנה אסאדה" צעירה יותר בגיל, ובוגרת יותר באופי, עם וויב מסעדתי יותר, אוכל של ישיבה יותר, ושעות פעילות המכוונות יותר לערב. כל ה"יותר" הזה, עם זאת, לא תוקף אותך באגרסיביות עם הכניסה למקום, ולא עם הגעת החשבון.
"בלאק איירון" היא מסעדת בשר הממוקדת כולה בוואגיו, ומקפידה להישאר צעירה ונגישה. במילים אחרות - נתחים שלא קורעים את הכיס, ולא ממנפים "יוקרה" בשרית לכדי מחיר. במילים של בעלי המקום - "החלטנו להרוויח קצת פחות, לספוג עלויות מסוימות ולא לגלגל אותן ללקוח. התוצאה היא אמנם לא כסף של מנת פלאפל, אבל כן בשר מעולה במחיר נגיש, בלי מניירות ובלי קשקושים".
האווירה מכוונת לונדון, הוואגיו מרפרר יפן, גדל באוסטרליה ומסיים את תהליכיו המקצועיים בישראל, והפסטיבל הבינלאומי הזה מסתיים מול מקרר עמוס בשרים משוישים, שמהם אפשר לבחור נתח באופן אישי, או לצלם, לרייר, ולסמוך על הצוות.
יש כאן, בין היתר, דנבר קאט ופיקניה, פריים ריב וראמפ סטייק, אנטריקוט וסינטה. יש גם וואגיו-בורגר, ביף בורגניון על בסיס אותו בשר, וואגיו אנד אגז וגם מנות פתיחה שובבות יותר, דוגמת קרפצ'יו, לחם מחמצת טרי עם חמאת וואגיו, וירקות שבדיוק סיימו לרקוד על הגריל.
כל אלה, יחד עם תפריט הקוקטיילים והשוק הרוחש בשמחה בגב, מצליחים לפרק את הנוסחה הבשרית המקומית שנאלצנו להתרגל אליה כל השנים, ואז להרכיב אותה מחדש, מותאמת יותר, וטובה יותר.
"בלאק איירון", אגריפס 80, 02-5465650
רחמו
מגוחך כמעט להתיימר להמליץ על בית האוכל המיתולוגי - מהבודדים שראויים לתואר, גם בגלל שמדובר במסעדה הוותיקה ביותר בירושלים - אבל לפעמים מה שנתפס כמובן מאליו, צריך מדי פעם מעט סימני קריאה, שידגישו את הנקודה.
נושאות השרביט הרחמואי בשנים האחרונות הן לירון קרן ומירב גיל, דור שלישי למשפחת המסעדנים שהתמקמה הפינה האסטרטגית של השוק, ולא זזה משם מאז 1954 (אם כי ויכוחים סוערים מתפתחים מדי יום, ומדי שעה, על תאריך הפתיחה המדויק, על אילן היוחסין של בשלני המקום, ועל מה קדם למה).
הנכדות של רחמו לא מטלטלות את הספינה ולא מנסות לרבע את מעגל הסירים, אבל הן כן ממשיכות לבשל, להגיש ולנהל מוסד אמיתי של אוכל, בלי לשכוח את הבסיס החשוב ביותר שלו - הטעם.
יש כאן, אתם לבטח כבר יודעים, חומוס של פעם, בקטע טוב, מרקים שנמזגים ומחממים לקוחות כבר בשעות הבוקר המוקדמות מאוד, קוקלציית קובה צבעונית עם מעטפת מ-ו-ש-ל-מ-ת ומילוי אידיאלי, וגם קסם שמכונה כאן בפשטות צנועה "שעועית ואורז".
"רחמו", האשכול 5, 02-6234595
מצלה
גם היצירה האחרונה של אבי לוי - קונצ'רטו טורקי-ישראלי לשיפוד שמנוגן בסכין קצבים מפלצתית - קיבלה פה במה משלה, כראוי לה, אבל זה לא אומר שהראש והבטן (והלב, כמה לב) לא זקוקים לתזכורת או לקצת סנוז, אפילו אם המיקום זולג קצת מגבולותיו הרשמיים של השוק, ומתרחק כמה מטרים הצידה.
"מצלה" מצהירה כבר בשמה על היותה בית לאוכל רחוב ירושלמי. ככזה, תמצאו פה שיפוד שווארמה ענקי, בהשראה טורקית, וקבב שעשה לו כבר שם. תמצאו גם לאפות דקיקות ולוהטות שיוצאות ללא הפסקה מתנור אבן שנוצק תוך מחשבה על השואו, סופריטו עז-טעם, סלטים טריים שבטריים וגם כמה מתוקים ראויים, מסיימי-ארוחה ומשיקי שנ"צ.
בעקיר, אבל, תמצאו פה הרבה את לוי עצמו, עם הסכין והיד - ציוד שרק המחשבה עליו אמורה לשלח אתכם לכאן, שוק או לא שוק.
"מצלה", יפו 105, 02-6729990
קאבום
אחד המצטרפים הטריים ביותר לשוק הוא קרקס הקרמבו של לירן איילון, שנפתח ממש בשיא החורף, אך מתוכנן להישאר כאן גם הרבה אחריו, ולנפץ על הדרך את קונספיית הקינוח העונתי.
הוויטרינה צבעונית בדיוק כפי שאפשר היה לצפות, אבל הפוטוגניות האינסטגרמית לא צריכה לטשטש את ההשקעה במה שחשוב באמת - הטעם.
הבסיס הוא בצק פריך במרקם הרבה יותר מוצלח מהקרמבו המוכר לנו, שמשמש תשתית לגבעה גבוהה של מרנג שנעצרה בדיוק בנקודה הטעימה שבין שבריריות לרכרוכיות, ומלמעלה תוכלו להעמיס עוד דברים טעימים כמו שוקולד מומס ותוספות אחרות, כי מוגזם זה כיף.
כל הטוב הזה, עבודת יד מושקעת של דיוק ופאן, מגיע בתריסר טעמים לפחות, ובהם וניל או מוקה מוכרים, קרמל עמוק, אוכמניות ותות-פטל פירותיים וגם שחיתויות מתבקשות כמו שוקו-בננה במילוי גנאש שוקולד ופקאן סיני, או קרם רושה וקרמל וקרמבו תות.
"קאבום", האשכול 3, 02-5024833
Thinkers
עוד בשורה חדשה במתחם, ונחוצה במיוחד, היא מזקקת "Thinkers", מותג אלכוהול ישראלי טרי מאוד, עם שאיפות גבוהות וקבלות גבוהות לא פחות.
המבנה המרשים והמעוצב-חו"לי ברחוב אגריפס מציע הצצה (והרבה יותר מזה) לעבר תהליך הייצור של המשקאות, ובהם "וודקה 40/60" המשלבת חיטה משמפיין ומים מירושלים, ג'ין יבש שתובל בשמונה תבלינים, וגם ג'ין "שקיעה ישראלית" כתמתם, ובו עלי ורדים ופירות אדומים.
תפיסת העולם המנחה את בעלי המזקקה מתבססת על Furthering, ביטוי שהתחמם בחברות ההיי-טק הגלובליות, העביר הילוך באולמות הייצור והפיתוח של טסלה, ומבקש בסך הכול דבר אחד פשוט - ללכת יותר ולעשות יותר.
לעת עתה, הפילוסופיה הזאת באה לידי ביטוי בשיווק ישיר של מותגי החברה ללקוחותיה, תוך ניסיון לנטרל גזירת קופונים צרכניים בדרך, ובתפעול מרכז מבקרים מעניין במקום, שמציע סיורי היכרות מלמדים, וטעימות כמובן.
"Thinkers", אגריפס 88, 02-620-5550
קפה קדוש
מאוד רמאי מצדי, ומאוד מאותגר גיאוגרפית, לכלול את סיפור האהבה הקפאיני של קרן ואיציק קדוש בכתבת "מקומות שווים בשוק מחנה יהודה". כשמוסיפים לזה את 1,645 המילים שכתבתי על המקום ממש לא מזמן, עולות גם שאלות אתיות קשות, מורכבות וגם מוצדקות.
אבל הרמאות האמיתית תהיה לכתוב על אוכל שווה בבירה *בלי* להזכיר את "קפה קדוש", והאתגר הגיאוגרפי הממשי יכלול ניסיונות עקרים לא להימשך כמו מגנט מהשוק לבית הקפה הממש לא רחוק. ובכלל, 1,645 מילים זה ממש מעט כשחושבים על זה לעומק.
וכך, אחרי שסידרנו בראש את הסייגים, אומר רק כך - אין סיבוב אוכל ירושלמי שלא מתחיל (או נגמר, כל אחד והלו"ז שלו) בקפה הזה, ולא יכול להיות יום כיף בבירה שלא כולל לפחות אחד (ורצוי הרבה יותר) מדוגמני הוויטרינה שבו. ברוב מוחלט של המקרים - אל תשאלו איך גיליתי - זה ממש כל מה שצריך.
"קפה קדוש", שלומציון המלכה 6, 02-6254210
הפלא הירושלמי שנקרא "שוק מחנה יהודה" ראה 25 סגירות מצערות של בתי אוכל בשנה האחרונה. באותה תקופת זמן בדיוק, נפתחו במתחם 28 מקומות חדשים.
שני המשפטים האחרונים, ובעיקר היחס ביניהם, הם כל מה שצריך לדעת על התשוקה הקולינרית באזור, על החלומות הכלכליים שמניעים אותה, וגם על מעמדו בצמרת הגבוהה של יעדי האוכל במדינה. ואם צריך איזו תוספת, אפשר למצוא אותה בקלות בהמוני המקומות שלא צוינו ברשימה החלקית-מאוד הזאת, לרבות להיטי ענק ומנות אדירות שלא זקוקות להמלצות נוספות (אך בוודאי יקבלו כאלה בחלקים ב'-ש' של המיפוי הזה).
המאמץ העירוני מתמקד בניסיונות לא להפריע לכל זה להתרחש, אבל גם לא לתרום לג'נטריפיקציה של מה שמכונה כאן "השוק האותנטי". במילים אחרות, לא תראו פה בר יין שמוקם על חורבות דוכן פירות וירקות, ולא שום דבר דומה לזה.
התוצאה היא שוק שרירי, יציב וחסון, אך גם כזה שיודע להקשיב, להיזהר ולהיות מודע. קחו את כל אלה, ערבבו את האופי הירושלמי ואת הכנסת האורחים, צלמו את המצאות האוכל הייחודיות והמשקאות המרעננים שמורידים אותן בגרון, ותקבלו רק תוצאה אחת - המקום הכי טעים בישראל.