כמו כל ערי הלוויין של תל אביב, גם רעננה איננה משופעת במסעדות. כל מסעדה חדשה לא עממית שנפתחת שם, לפיכך, היא מבורכת א-פריורית, בתקווה שמצליחים לעשות בה אוכל סביר. כן, "סביר" ותקין זה בערך המקסימום הנשאף. "טוב" זה כבר משהו שהוא בגדר נס בעיירה, לא פחות.
עבריאני, שנפתחה לאחרונה ברעננה, היא מסעדה איטלקית חלבית, דהיינו כשרה. רעננה היא עיר שחלק לא מבוטל מתושביה דתיים (כולל ראש ממשלת השינוי) ורוב המקומות במרכזה סגורים בסוף השבוע. הגיוני, לפיכך, שבמקום כזה מסעדה חדשה תהיה כשרה, כדי שתדבר לכולם.
עבריאני נמצאת בבעלותו של עמנואל דיין, מי שהקים לפני כמעט חמש שנים את ק-פה האנוי, הוייטנאמית הכשרה בכיכר רבין. זו מסעדה איטלקית מהסוג שנהוג לכנות "גנרי": לא אוכל איטלקי אזורי, בטח שלא יצירתי; אלא מנות ה-allways שמוצאים במסעדה איטלקית המיועדת לכל, בכל מקום ברחבי הכדור, לאמור: אנטיפסטי, פיצה-פסטה-טירמיסו וחברים.
הגענו לעבריאני עם מקדם ציפיות מווסת לגמרי, כדי לאכול פיצה-פסטה עם ציפייה ל"בסדר" - לא יותר אבל גם לא פחות. מצאנו מקום עם חלל פנימי לא גדול ומספר חללי חוץ. לא כל כך הבנו אם העיצוב לוקח לארץ המגף או דווקא ליוון; כנראה שקצת לכאן וקצת לשם, כיאה למקום מהסוג הגנרי, שלא מחפש בידול או ייחוד. ישבנו בפנים והחלל לא היה בדיוק מלא, כצפוי במסעדה חדשה שרק יצאה לדרכה.
צוות שירות צעיר במיוחד קיבל את פנינו. קשה לומר שהוא נראה מקצועי. בדקות שבהן המתנתי לשותפי לארוחה שקצת איחר להגיע, עמדו המלצרים בכניסה למסעדה ושוחחו בקול רם למדי. זה נראה יותר כמו צוות קיוסק על החוף מאשר כמו צוות מסעדה. כך גם תרגיש חוויית השירות לכל אורך הארוחה. לא בדיוק "פלור" מנוהל. יותר קבוצת צעירים טובת כוונות, לא מנוסה כלל, שטרם הספיקה להפנים את מהותה של עבודת השירות. כן, קורונה וכל זה. אנחנו כבר רגילים וכל זה, אבל כאן זה היה ממופעי האקסטרים של סוגת טוב הכוונות ההתבגרותי-חובבני.
בתפריט הצנוע ונטול היומרות כמה מנות ראשונות/אנטיפסטי, כולל אופציות לא בדיוק איטלקיות, סלטים, פיצות, פסטות ושלוש מנות דג. הלכנו על ארוחה על בסיס אנטיפסטי ופיצה לפתיחה, פסטה ודג להמשך.
בצלחת האנטיפסטי (69 שקלים) הגדולה היו חציל קלוי עם טחינה-יוגורט ושום קונפי, פטריות פורטובלו צלויות, עגבניות עם בזיליקום, ארטישוק, ריקוטה עם שום וטימין, פלפלים קלויים ופטה, סלט קטן, זיתי קלמטה ולחם קטן, אפוי במקום. מבחינת מינונים מדובר היה בנדיבות של ממש. זו צלחת גדולה שיכולה בקלות לסגור ראשונה לשניים. האיכויות הן כבר סיפור אחר. החציל היה עייף וקר. ניכר שנקלה מזמן ואיבד מעסיסו. הפורטובלו נצלו ללא תוסף משמעותי והיו סתמיות. הארטישוק היה בנאלי וכך גם הפלפלים הקלויים. חיסלנו הכול כי היינו רעבים אבל אף אחת מהטעימות לא גרמו לנו להשתהות, אפילו בקצרה, לנוכח הטעם. סתם מנה.
בפיצה טונו פיקנטה (69 שקלים) היו עגבניות, מוצרלה, פלפלים קלויים, עגבניות שרי צלויות, טונה ושמן צ'ילי. הבצק היה תקין גם אם לא טוב במיוחד, ובטופינג לא היה ייחוד. כחלק מנדיבות האמת של המקום, כמות הטונה הייתה נדיבה. אפשר היה לאכול את זה אבל לא בטוח שהייתה זו מנת פיצה של מסעדה איטלקית, להבדיל מפיצריית רחוב שגרתית מהסוג שלא נכנס לרשימת פיצות הרחוב הטובות ביותר כשמדורי האוכל מציינים את יום הפיצה הבינלאומי, כפי שעשו לאחרונה. שורה תחתונה: לא רע; בינוני ומטה.
בפסטה פפה ורדה (65 שקלים) שהזמנו היו פפרדלה עם רוטב מסקרפונה-תרד-בזיליקום, עגבניות מיובשות, אפונה, יין לבן ופרמזן. אוסף נותני הטעם נראה, על פניו הגיוני ומתבקש, אפילו מבטיח, אבל הביצוע סחב למטה. במקום מנה חיה ושמחה שרכיביה הבסיסיים מדברים אלו עם אלו לכדי חגיגה לבנה-ירוקה קיבלנו מה שהרגיש כמו עיסה מודבקת, לא אינטגרטיבית ולא ממש טעימה. גם שפע הפרמזן אקסטרה שהוספנו לא שיפר את המצב. אם על שתי המנות הקודמות היה מה לומר אבל הן לא גירדו את רף הגרוע, זו כן.
מוסר ים (98 שקלים) צרוב עם ציר פרמזן, עם עגבניות שרי ואפונה לצד טורטליני בטטה, החזיר למתחמי הבינוניות. המוסר נצרב ללא עוולה והיה עסיסי. הרוטב היה שייך לסוג שפודיז איטלקים היו מייבבים נכחו בכאב. כלל יסוד במטבח האיטלקי, שמבוסס על היגיון קולינרי צרוף, הוא שלא מחברים פרמזן לדגים ופירות ים. כאן חיברו ובכל הכוח. הרוטב היה שופע מדי אבל לא רע כשלעצמו. החיבור שלו אל הדג לא היה דבר שהייתי רץ לעשות במטבח הפרטי אבל לפחות אף אחד מהרכיבים כלשעצמו לא לקה ולא השמים. רביולי הבטטה, לעומת זאת, הרגיש תעשייתי משהו. לא אכלנו את המנה בגיל אבל גם לא עם תחושת עוול נוראי מדי, אף אם ברור שרטבים אחרים היו נכונים כאן יותר.
כשבדקנו עם המלצרית לגבי הקינוחים שאלנו אם עושים את הגלידה במקום ואם לא, מה מוצאה. היא, כמובן, לא ידעה, הלכה לברר ואמרה שזה מגיע מ"ונילגילה". קצת מביך שלא היה בעבריאני מי שיסביר למישהו מהצוות שמה שכותבים Vaniglia מבטאים "וניליה", אבל בימים שמסעדנים אומרים שדי להם בכך שמלצרים בגיל ממוצע של 18-20 פשוט יגיעו למשמרת שנקבעה להם, מי אני כי אלין.
הזמנו קרם ברולה קרמל מלוח (42 שקלים) שהרגיש כמו קינוח ביתי לגמרי, במובן הלא-משהו של הדברים, כולל נוכחות יתר לטעמי הביצה בטעם הסופי, לא מספיק נוכחות לקרמל המלוח ורף סופי של בינוני ומטה-מטה-מטה.
אנחנו בעד מסעדות בערי הפרבר. אי אפשר שיהיו מקומות בעיקר בעיר הגדולה ובקושי רב בשאר חלקי המטרופולין. עבריאני נראית כמו ניסיון טוב כוונות אבל לא נורא מקצועי, שנע חליפות בין בינוניות לחובבנות צרופה. רוב הזמן היא איננה איומה, אבל בשום שלב היא איננה טובה באמת. ולא שאין בגזרה איטלקיות גנריות מכובדות קולינרית קצת יותר (ע"ע נונו). לכן, על אף הכוונות הטובות והנדיבות הניכרת, עבריאני חייבת מקצה שיפורים, ומהר. מסעדה שכבר בפתיחתה משדרת אותות של מקום עייף שפועל מתוך אינרציה, היא מסעדה שיוצאת לדרך עם DNA בעייתי. נמשיך במסע הסיזיפי והמתסכל, שסיפוקים בו מעט, אם בכלל, למשאלה הצנועה לאיטלקיה גנרית תקינה.
עבריאני, קזן 2 רעננה, 09-7425050. כשר
