צריך היה רק לדמיין את זה, וזה היה קשה מאוד גם אחרי שניסיתי והתאמצתי, אבל לרגע אחד איצטדיון בלומפילד הרגיש כמו הקאמפ נואו.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
כן כן, אני יודע, אסור להשוות. זאת לא שכונת מגורים ברצלונאית אלא אזור מוסכים יפואי, והמוני המכוניות החונות בכל מקום אפשרי (ובלתי אפשרי) מגחיכות את זכרונות המטרו. גם הכדורגל, מיותר כמעט לציין, אינו בדיוק אותו כדורגל, צירוף מילים מטריף מרוב נימוס.
אבל משהו בנוכחות הדומיננטית של המבנה האפור-לבן, יחד עם האוויר המתוח המבשר על התפרצות געשית פוטנציאלית סביבו, ממגנט אותך להתקרב, וזה לגמרי אוניברסלי. שבת אחר צהריים, שלווה ושתיקה מופרעות על ידי גלי רעש אוהדים עמום מבפנים, ואתה תוהה - זה היה רעש של גול? רעש של שופט? רעש של נורמליות?
אני בודק את התוצאה מבחוץ ומבין שגול לא היה כאן. ספק אם יהיה. ובהיעדר גולים, נתנחם בדבר הקרוב ביותר האפשרי, רוחנית ופיזיולוגית כאחד. פיצה. הפיצה של "ג'אפה קיטשן האוס".
כיבוש נאפוליטני מהיר ויעיל. "ג'אפה פיצה קיטשן"
אסי איתן חלם שנים על מקום קטן משלו, מקום של פיצה. הוא כיוון נאפוליטנית, תהה כמו כולנו למה אין בעיר הזאת פיצת רחוב טובה באמת, וראה - גם כן כמו כולנו - את הכיבוש הנאפוליטני המהיר והיעיל, שסופו טאבונים ככל שהבטן יודעת לאכול, ולא מעט אופציות בצקיות טובות, באמת.
אבל חלומות, מעצם טבעם, אינם נענים לכללי הלוגיקה. הם לא מתחלפים רק כי מישהו אחר הגשים אותם לפניך. אסי אולי התעכב, וכמעט התייאש, אבל האש עדיין דלקה, ואת כל השאר עשתה המגיפה. חלק התכנסו וחתכו הפסדים וסיכונים, והוא פתח ביפו את "ג'אפה פיצה קיטשן".
השם קצת מוזר על הלשון, לפחות בהתחלה - קצת יפו לועזית, וקצת איטלקית וקצת אנגלית ומעט מאוד עברית - אבל בסופו של דבר השילוב הזה עובד, גם כשם של מקום וגם כהלחם מילולי מקומי. שהרי בכל זאת, מה יותר כיף לאכול מאשר קצת מכל דבר, ושיהיה ישראלי?
התפריט מספק בדיוק את הפינה הזאת - בסיס-בצק מסורתי ומושקע, שעליו לא מעט אפשרויות משחק, מהקלאסיות ועד המודרניות, עם עצירה מתודית בעולמות הכחולים-לבנים של העשבים והתבלינים.
בפועל, זה אומר קלאסית ופפרוני (48 שקלים לראשונה, 58 לשנייה), פיצה חריפה (56) עם שיפקה וחברים, לבנה (פטה עיזים ומוצרלה, 58 שקלים) וגם לאבנה עם שמן זית וזעתר ועגבניות שרי (58), ועל כל אלה קיימת גם אפשרות לשחק עם הטופינגס באופן עצמאי וגמיש, תמורת שקלים בודדים לכל גחמה.
הבצק עצמו עובר מסע ארוך יחסית מלישה ועד טאבון וביס, שלושה ימים לפחות של התעסקות וסבלנות, שמנחיתים בסופו של דבר לשולחן מצע נאה, נגיס ונגיש, אם כי דק מעט מדי בהתחשב בשאיפות המטען שלו.
על הבצק הזה מוזלף תדירות שמן זית של "פתורה", שמתכתב היטב עם רוטב העגבניות המוצלח. התוספות אף הן מצוינות - מוצרלה רכה ונהדרת, פפרוני בעל אישיות ופרמזן חד מלמעלה, למשל.
אלה מקבלים שניה לפני ההגשה עוד כמה טיפות סיבוביות מתוך קערת שמן זית ועלי זעתר טריים שספגו אותו, ובצד מתמקמת צלוחית קטנה וממזרית של חריף הום-מייד, קצת פלפלי וקצת פסטואי, שנעצר רגע לפני האגרסיביות, ובדיוק על בלוטות הטעם הנכונות.
אסי מנהל את כל הריקוד הזה בהתנהלות הדורשת מיומנות לוליינית (כשאוחזים בקרש העץ המוציא פיצות מהטאבון, למשל) ומיומנות שירותית (כשנענים לכל גחמת לקוח ישראלי רעב באשר הוא), ומצליח לתחזק בכל הזמן הזה גם חיוך. נסו אתם פעם את המשולש הזה וספרו כמה זמן החזקתם מעמד.
הוא חולש וחותך, מסובב ומערבב, ומוצא זמן גם להכניס לתוך היכל הלהבות הענקי פלפל חריף כשמישהו צריך עוד קיק. בסוף, עם זאת, נמדדת הפיצה, החלום שלו, והיא טובה. פיצה של שכונה, בקטע הטוב והישן של המילה, כי לפעמים חלומות מתגשמים.
המשימה אפשרית. "ג'אפה פיצה קיטשן"
מעט לפני שדלתות "ג'אפה פיצה קיטשן" נפתחות, חולף על פניהן עבד שקרא, האיש שהפך את "ינעל העולם" מקללת ייאוש לסטטוס של שמחה. הוא לובש, כרגיל, חולצת הפועל אדומה, ומרגע לרגע היא בולטת יותר ויותר ברחוב, מחזקת צבע ככל שאוהדי היריבה העירונית הצהובה יוצאים מבלומפילד יחד עם הקהל המרשים שהגיע מסכנין.
שקרא מסתכל מסביב, מחייך וממשיך ללכת, כמו רוב מכורי הכדורגל האחרים שממהרים לנצח את הפקק הוודאי ביציאה. השאר מעגלים את החוויה עם אוכל, ויוצרים תוך דקות ספורות תור קטן אך נחוש מול הטאבון.
עוד כמה דקות, והתור הזה מתיישב ברחבה הגדולה שמחוץ לפיצה, ומנסה להוציא לפועל משימה בלתי אפשרית - להתאפק קצת עם הביס בזמן שהמגש הרותח מונח מול העיניים. ההצלחה חלקית בלבד, אבל החיוכים מלאים. לרגע אחד - ערבים, יהודים ופיצה - גם יפו הופכת ברצלונה.
"ג'אפה פיצה קיטשן", חבר הלאומים 1, יפו