בעתו. קשה לחשוב על שם יפה יותר למסעדה. כל דבר קורה בזמן שלו, בעתו. כמה חבל שיש מספיק אנשים היום שלא מזהים את משמעות המילה.
נסענו לבר האוכל של השף גיא רוזמרין, בוגר "משחקי השף" הטלוויזיונית. נסענו ונסענו. יום קיץ קצת פחות חם סוף סוף של תחילת אוגוסט; עם ישראל אמור להיות בחו"ל בעתות אלו והכבישים נתפסים כפנויים הרבה יותר, אבל לא. פקקים בלתי הגיוניים, ווייז שמנווט לחיפה בדרכים שמי יכול היה לדמיין שקיימות ואיחור לא אלגנטי. אבל אנחנו קצת מאוהבים ביעד מראש, רק בגלל שמו. ואיזה מזל שחיפוש אחר חניה בשוק תלפיות בחיפה לא מזכיר את הסאגה המקבילה בכל לוקיישן תל אביבי.
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי
אי אפשר להיכנס לבעתו בלי להתאהב במקום עוד קצת, בגלל השלט הישן שנותר מעל קיר הכניסה לחלל הקטן - מפגש השוק: סנדביצ'ים, בגטים, בורקס, שתיה קלה, טוסטים, בירות, קפה, אספרסו, עיתונים; באותיות אדום-כחול מאוד לא בוהקות, ישנות.
נכנסנו פנימה, על הבר הארוך, במקום שהוא בוודאי יותר בר ממסעדה ואם צריך ממש לדייק - יותר חמארה מבר. אפס גינוני עיצוב, לא הרבה יותר מזה גינוני נוחות, לחות שחודרת בכל הכוח ומוסיקה שבשעת ביקורנו שם התבייתה על "שני משוגעים", "היא רק רוצה לרקוד" ומה שביניהם, בפול ווליום.
התפריט, על דף, מחולק ל"ים" ו"אדמה", עם מנות קטנות עד בינוניות ותמחור שנראה לעיניים תל אביביות כמתון ומאופק. עיון בו ממחיש הליכה על פשוט מבוססת חומרי גלם ודגש על עממי עם נגיעות סחוג, רסק, טחינה, חמוצים, יוגורט, צ'רמולה וחברים.
התחלנו עם "לחם טעים" (18 שקלים), קרודו (57) וגפן ג'ימה (56). הקרודו היה בעצם סשימי פלמידה אדומה שהגיע במה שתואר כוויניגרט תה צמחים. איכות הדג הייתה ראויה. התוספים בקושי נגעו בו. הנוכחות שכן הורגשה לא עשתה בו אפגרייד של ממש.
במנת הגפן ג'ימה היו קוביות פלמידה לבנה כבושה עם עלי גפן מעליהם ותלוליות קטנות של סחוג, רסק עגבניות ויוגורט לצדן. שילוב עלי הגפן הוא לכאורה הברקה אבל אין די בקוביות הדג ובעלי הגפן בלבד. שלושת התוספים היו שם כדי לסגור את הפינה. אלא שלא רק שכל אחד מהם בנפרד לא זהר בתיבולו, חיבורם לעלי הגפן והדג האפיל על טעמיהם והרגיש מודבק. מנה טובת כוונות אבל מפוקששת לגמרי קונספטואלית שחושפת מידה של אי בשלות רעיונית. הלחם היה סביר, לא יותר.
המשכנו לעגבניות צלויות (47) וברוסקטה ברזאולה (54). במנת העגבניות היו כמה סוגים עם דיבס, זעתר וציר עגבניות עם מעט גבינת קדוש מגוררת מעליהם. העגבניות נצלו למידה הנכונה וסביבת הטעמים שלהן שיקפה יד מתבלת טובה ומדויקת. לא מנה שיש צורך בכישורי שף מפותחים מדי כדי להפיקה, די ביד טובה של בשלן ביתי; אבל היה בה חן ובדיעבד גילינו שהיא הייתה המנה השלמה באמת היחידה בארוחה.
בצמד הברוסקטות היה סלט מביצים רכות ואיולי טרטר, ומעל נתחי ברזאולה ביתית דקיקים. הבשר המומלח, במקור מארץ המגף, היה טוב ממש, אבל בדומה למנת הפלמידה בעלי הגפן, התוספים - סלט הביצים והאיולי, שהיו בסדר לכשעצמם - השתלטו ובלעו את טעמיו המעודנים.
קבב דג וליה (72) ושניצל דג ופתיתים (69) היו מנות ההמשך. בקבב היו שלוש קציצות מבורי ומוסר קצוצים גס יחסית, מתוגברים בליה (שומן טלה) על טחינה סינייה עם חמוצים ועגבניה ובצל חרוכים בסמנה. הירקות שמסביב והטחינה היו כייפיים. בסיס הטעמים של תערובת הקבב פחות.
יש מנות קבב דג שהן כל כך טעימות שלא אכפת לך לצרוך עוד ועוד מהן, משל היו כל טוב העולם כולו ועוד. יש כאלו שאתה מתחיל לתהות אם תובלו נכון, אם הדג בהן טרי ממש, אם נצרבו נכון. אלו מנות קבב דגים השייכות לאגף הבינוני ממש של הז'אנר וכזו הייתה מנת הקבב שלנו. אין ספק שדג מיוחס קצת יותר מבורי היה עושה שם לא רע אבל נדמה לי שגם התיבול וגם הצלייה, להלן מימד הביצוע, יכולים היו להיות מוצלחים יותר.
שניצל הדג, שוב מבורי, היה מנה נדיבה יחסית. די הרבה דג בשביל 72 שקלים. מצד שני, בואו, זה בורי, שהורגש גם בטעם הסופי של המנה. לא היה אכפת לי לשלם עוד כמה שקלים על דג אחר. זה לא חייב היה להיות אינטיאס. גם סתם דג מהחקלאות הימית היה עדיף. גם הטיגון היה קצת עז מדי, צבע המעטפת חום מדי והפתיתים שבצד קצת סתמיים מדי בשביל מסעדה.
חתמנו בפנהמלבי (34) מנה המתוארת כ"בין פנה קוטה למלבי", עם סירופ משמש ולואיזה, קראמבל שמן זית ומשמש צלוי. יתרונו של הקינוח בעיני היה טמון בהתרחקותו ממתיקות יתר אבל הרכיבים התקשו להתחבר לשלם קוהרנטי והשאירו את המנה כולה איפשהו במתחם הבינוניות. קצת כמו רוב האוכל כאן.
במדינה שבה יש הרבה יותר מדי יומרנות במסעדות, היעדר היומרה של רוזמרין בבעתו הוא לכאורה ערך מבורך. אבל התוצאה בפועל לא מתגבשת לכדי איכות הפשטות החמקמקה המשמעותית ההיא, זו שכולם כל כך מחפשים.
זה מקום של אמת שבא מן הלב, ומתומחר בשפיות (407 השקלים על מאסת האוכל שהמתוארת כאן זה מעט) שנורא מתחשק לפרגן לו. אלא שבשורה התחתונה יש יותר מדי מנות של "לא מגובש" ו"לא משהו" ממנות טובות באמת.
האווירה בו חיננית אמנם אבל צניעות האופקים הקולינרית, רעיונית כביצועית, הופכת אותו ללא הרבה יותר מהערת אגב בינונית משהו ולא מאד משמעותית בקולינריית חיפה המתעוררת. לא מקום לנסוע אליו במיוחד, כן מקום לבליינים מקומיים שבאים לשתות יותר מלאכול.
בעתו, סירקין 34, שוק תלפיות, חיפה, 055-3188075