אני יודע אני יודע, זה פינוק שהוא כל כך פריבילגי עד שקשה להוציא אותו החוצה בפומבי. צריך ללחוש אותו, לבדוק את השטח היטב לפני ששמים לתשוקה הזאת ווליום ונוכחות, ובעיקר להחזיק אצבעות בתקווה שאף אחד לא יתעצבן יותר מדי.
שהרי מה חסר לו, לגוש דני הממוצע, באגף המשלוחים? שנים לאחר התבססותן של וולט ותן ביס כאימפריות שינועי אוכל (ומוצרי מכולת, ופארם ומה לא, בעצם), ובתוך מציאות שבה אנשים יושבים מול הטלוויזיה ומזמינים שליח ממסעדה שפועלת באותו בלוק בדיוק, לא נותר אלא לתהות אם תם הפומו, ואיך בדיוק נתלונן שוב על דברים שלא מגיעים עד פתח הבית. כי שוב, מה חסר לנו?
אולי רק אייססלון. כן, אייסללון, ואנחנו מסודרים סופית.
ליאת ודרור מרגלית רגילים לענות על חשקים מיידיים כבר שנים. הם הקימו בעבר את מיזם "הצרכנייה", שתיפעל את מקררי המצרכים המוכרים לרובינו ממקומות העבודה, מכרו אותו בסופו של דבר לחברת תנובה, והחלו בחיפוש אחר הדבר הבא.
והדבר הבא, מסתבר, הוא Tavi, אופרציית מעדניות על גלגלים שמתמקדת במוצרים קפואים ומחברת יצרנים קטנים ובוטיקיים (וגם פחות קטנים ופחות בוטיקיים, אך לא פחות מיוחדים) ללקוחות ברחבי הארץ. וכשנכתב "ברחבי הארץ", זאת גם הכוונה.
"אנחנו מתמקדים בפריפריה", סיפרו, "והפוקוס שלנו הוא להביא בשורה מאוד משמעותית לאזורים שעד עכשיו לא יכלו ליהנות ממנה, ולאנשים שעובדים ומבלים למשל בערים הגדולות, אבל מתקשים למצוא דברים מסוימים דווקא כשהם חוזרים הביתה".
התפוצה התרחבה. אייססלון
הפורמט מורכב, אך פשוט ככל שצוללים להכיר אותו. עשרה כלי רכב (והמספר הולך וגדל) זהים לחלוטין מבחוץ ומבפנים, יוצאים מדי יום מהמרכז הלוגיסטי שלהם בקדימה אל קו החלוקה-אספקה-נסיעה שלהם.
"כל כלי רכב כזה הוא סניף, מעדנייה קפואה ניידת שעובדת כיחידה עצמאית", הסבירו, "לקחנו רכבים מסחריים בינוניים בגודלם, התקנו בתא המטען שלהם מערכת הקפאה חדשנית מאיטליה, הוספנו מסילות ומגירות פנימיות, והפכנו את האוטו למעין חנות. המגירות יוצאות אליך, והדברים בפנים מסודרים כמו בסופר. לכל דבר יש מיקום. ככה אנחנו מצליחים לשמור על ליקוטים בטמפרטורה מסוימת".
לנהג עצמו יש "אזור שוטטות" מוגדר, ומלאי קבוע של 600 ק"ג מוצרים. הוא מספק הזמנות עד הבית, אבל גם יודע להיות "ספונטני", אם לקוח ביצע הזמנה ספונטנית, למשל.
הביצוע, לפחות על פי ההתנסות האישית הנקודתית שלי, משדר חדשנות שהיא אולי לא מדע בדיוני, אבל בהחלט חריגה בנוף השליחויות והאספקה שהתרגלנו אליו פה. אפליקציה וקודים, ותא מטען שנראה כמו תפאורה מהרובוטריקים, ובסוף אתה נותר עם ההזמנה שלך, אבל עדיין בוהה באוטו. בקטע לא קריפי, כמובן (אם כי מעט).
הכמעט מד"ב הזה נמשך גם בבית, כשהשקית נפתחת. קופסת קלקר של אותה "אייססלון" חיפנית, מהטובות שבגלידות ארצנו, נפתחת מול טלוויזיה תל-אביבית, ו"אוטלו" עושה את הדרך ההפוכה, כמו גם "סטודיו ג'לאטו" וגלדית "גן עדן".
מלבדן, יש גם את הבשר של M25 משוק הכרמל, נקניקיות של ערן ביק, עוגות של "רביבה וסיליה", טארטים ללא גלוטן של עמית ברקת, פסטות ירושלמיות טריות של "פסטה טריה", את המנעד העצום של גרקו, וגם את ההתמחות המתוקה של "הולי קראק פאי" וביסקוטי. בקרוב, הם מקווים, יתממש גם פיילוט של מוצרים חצי-אפויים, וירחיב עווד יותר את ההיצע, אבל גם בלעדיו אתם מסודרים.
"להשטיח את הגיאוגרפיה"
"חיפשנו מראש יצרני בוטיק מותאמי מעדניה, קונדיטוריה וגלידה שיש להם מוצרי פרימיום אבל לא הרבה סניפים", סיפרו בני הזוג, "בלי פריסה ארצית רחבה, אבל עם שם טוב. ככה אנחנו מצליחים להשטיח את הגיאוגרפיה גם מהצד של היצרנים וגם מהצד של הצרכנים".
הם ניצלו את "האוניברסיטה של תנובה", כהגדרתם, לבניית תשתית מתקדמת וחכמה, מאחורי הקלעים ולפניהם, למדו גם מוולט, ובעיקר הקשיבו לאנשים. "יש כאלה שמתכננים מראש, ויש המון שרוצים לשמר אפשרות לקנות מעכשיו לעכשיו, בדיוק כמו בערים הגדולות", הסבירו, "הקווים הקבועים של המעדניות נועדו לפתח מערכת יחסים אישית, ולדעת שהנהג יפגוש אותך, ויוכל תוך עשרים דקות לתת מענה לאירוע מקסיקני שהחלטת לארגן הערב". שהרי מה צריך עוד, חוץ מללחוץ את שחסר לך, ולקבל?