46 מדרגות מחוספסות מפרידות בין המדרכות המפורסמות של עכו העתיקה ובין ליווא (Liwa), בר האוכל החדש על הגג של מלון עכותיקה. אני יודע, כי ספרתי, ואני בטוח שכך עשה גם כל מי שטיפס.
בפעם השנייה למדתי שזה מעביר את הזמן היטב בין שאיפה, נשיפה והסדרת נשימה, ובפעם השלישית השתמשתי בזה כתירוץ כדי לנוח באמצע, וקצת אחרי האמצע, וקצת אחרי-אחרי האמצע. בקצרה, מי שהציב כיסא צבעוני ומרופד היטב בסוף הגרם הראשון ידע מה הוא עושה, אבל היה יכול בקלות להמשיך עוד, ולא לעצור שם. ספה, נגיד. פוטון. אולי מיטת טיפולים של ספא.
כללי השימור המחמירים מנעו, יש להניח, הקמת מעלית במלון, והנגישות מוטלת בספק עד מוגבלת, ומאלצת הבהרות מראש עבור כאלה שפחות בענייני הייקינג. המסע, עם זאת, וכדי להסיר כל ספק שאולי מגיח כעת, שווה כל אחת מה-46 האכזריות האלה.
למטה, מתרשתות הסמטאות המיתולוגיות לתוך עצמן, מציעות לך פסיפס עכואי כמעט קלישאתי של קסם ומים זורמים - הוד והדר, אשפה וביוב. אימפריה, עם חלודה. למעלה, כל זה עובר למעמקי הראש, ומפנה מקום לכחול הגדול. לובי הקשתות המרהיב של המלון מתחיל בפעולת הריכוך, ואת כל השאר עושים המים, וחמודי.
הכחול הגדול. ליווא
בואו ניתן את זה כבר עכשיו, כי אין סיפור בלי הכותרת הדי מדהימה של הדבר הזה - ערבי מוסלמי שהוא גם עכואי שורשי וגם אחד המסעדנים הכי טובים בישראל פתח בר-אוכל מול הים, על הגג של מלון עכותיקה בעכו, ומציע בו תפריט דגים חלבי, וכשר.
הוא ידע שזה יגיע, כמעט מילה במילה, וניסה בכל מאודו להתחמק מהמשפט המפותל שלמעלה, אבל הוא גם היה מספיק הוגן כדי להבין שאי אפשר לכתוב על ליווא בלי המשפט הזה בדיוק. מה יגידו פחות מעניין אותו, כי הוא כבר יודע. "יהודים יתקפו אותי מפה כי אני ערבי, וערבים יתקפו אותי מהצד השני כי מה לי ולכשר, ובאמצע יתקפו אותי כל השאר". כאמור, הוא יודע, ומשום מה הוא גם קורא את הדברים האלה. לך תבין.
אני נזכר איך באחת הכתבות הראשונות שעשיתי עליו, על גג עכואי אחר, מושלם לא פחות, שכחתי לכבות את האפשרות לטוקבקים ונזכרתי רק אחרי כשעתיים. התוצאה הייתה כל מה שרע פה. עכשיו אני כבר לא שוכח. עכשיו נשארים רק עם הסיפור עצמו.
והסיפור הוא זה - אם יש תקווה לישראל, ולישראלים, היא יושבת פה על הבר.
חמודי ברגוט ראה את עכו עולה בלהבות לפני כשלוש שנים, וחשב שיותר גרוע מזה לא יכול להיות. הוא תייג את הימים המסויטים ההם כאובדן שליטה של הרשויות וכהתפרעות עבריינית ופחות לאומנית, והמשיך הלאה, מצולק אך מתאחה. כעת, בצל המלחמה הארוכה בדרום ובצפון, הוא תוהה מתי באמת ניגע בקרקעית.
הוא איש של ים, כמו כל עכואי אמיתי. מרגיש את המים ונוגע בדגים ובדייגים ללא פילטרים, ללא גינונים. הידיים הן ידי עבודה, והראש מחזיק אנרגיה יזמית שבכל מקום אחר בעולם הייתה מסלילה אותו לאקזיט, ועוד אחד, ועוד. פה, הוא נלחם.
"מה נשאר לי? אנשים אומרים לי לעזוב, לעבור לתל אביב ולחיפה, ולמיליון מקומות בעולם. אני עונה שאני כנראה תקוע בעכו, לטוב ולרע", תיאר, "אני לא יודע למה, אבל זה המצב. אני אוהב את העיר ואוהב את האנשים שלה ואוהב לארח. השילוב הזה קורה רק כאן, ועדיף שיקרה באמת מול הים הזה".
ליווא (שהיא מין פעולת דייגים מאוד מסוימת שהוא מסביר עליה ארוכות, כולל תנועות ידיים ועיניים חודרות. משהו עם רשת ומשיכה אבל גם סלנג לפעולה אקטיבית גם מחוץ לחוף ונשבע שהייתי מרוכז אבל אז נסחפתי למחשבות על סירות ומים וחופים ושמש) היא אכן, וקודם כל, הים.
המדרגות הארורות יוצאות מהמלון המקסים - אף הוא קורבן לאותן מהומות-אש מכוערות - ומכניסות אותך למבואה צנועה ומתוכננת היטב. משמאל מטבח קטן ובר ריבועי בינוני בגודלו שנפתח למרפסת אורבנית מקסימה. מימין מעט שולחנות, ומרפסת נוספת, מול האופק.
החלל, שאיכלס בעבר עסקים דומים אחרים, היה כבר סביר לגמרי בבסיסו, אבל בעלי עכותיקה מאיר דוידסון רצה יותר, התקשר לברגוט, והשניים התחילו לעבוד. כן, ככה, בדו-קיום של אנשים ושל יזמים, של ערכים ושל עקרונות. התוצאה, כפי שניתן לצפות מהאפקט הזה, מרגשת.
הבר הוקם יש מאין, והמטבח הצנוע גם. עכשיו, מדובר במקום כל כך מודולרי וגמיש, עד שאתה תוהה איפה הוא מתרגל יוגה. אפשר לעמוד ולבהות במים, אפשר לשבת לדייט רומנטי, אפשר לפתוח שולחן או להרים ארוחה קלה על הפינה של הבר, או לצאת לעשן משהו במרפסת האחורית תוך כדי פטפוט עם השכנים - והכול בחופשיות המשוחררת של עכו.
רוצה לומר כך: רופטופ זה לא רק הרוף ולא רק הטופ, ועכשיו רופטופ יהיה ליווא. זה הסטנדרט.
התפריט הוא כל מה שחמודי חלם לעשות תמיד, אם החלום הזה היה בהשגחת צוהר. הוא התבסס על מסעדת אלמרסא הנהדרת שלו, שמשקיפה בזווית אחרת, מהנמל ממש, על המים, וניהל דיאלוג מורכב מאוד עם מחמוד חליילה בדרך לשם.
הוא מספר על התנסויות וניסיונות, טסטים וכשלונות, ובעיקר על חוויות מצחיקות, כמעט סוריאליסטיות, שהתערבבו בצלחת. קובה פירות הים הדי-מיתולוגית של מסעדת האם הפכה פה לקובה דגים, ומחשי בשרי מפואר, עמוס זכרונות משפחתיים של מטבחים ערביים, קיבל פה טוויסט דומה, ובתווך חוויות עם המשגיח, ועם המדרגות, ועם חליילה עצמו, שהגשים את השיגעון לכדי אוכל שאי אפשר להספיק לטרוף.
יש פה סט ראשונות ופתיחים שהם חובת "אחד מכל אחד, לפחות" - סלט עגבניות וגבינת שנקליש (44 שקלים), למשל, טאבולה דגים (69 שקלים), סביצ'ה אבוקדו (59 שקלים) בוהק מטריות ומצבעים וצמד ברוסקטות מוסר ים (56 שקלים).
יש גם שישברק דגים (74 שקלים), קובה נייה "של אשרף" (59 שקלים) שמחליפה בשר נא בדג כמובן ומחליפה גם מסורות וקבעונות בדרך חדשה, עלי גפן אמהיים "של אם אחמד" (52 שקלים), "קובה דייגים" (62 שקלים לזוג) מטריפה וגם את אותו מחשי (72 שקלים לטריו), שהוא קישוא ממולא האוצר בתוכו סערות טעימות.
שיחוק נדיר של פסטרמה אינטיאס (64 שקלים) יגיע כאן, אם אתם יודעים מה טוב לכם, לכל שולחן ושולחן, יקפיץ במליחותו השמנמנה שיחות ערות לכדי מונולוגים עזים, וישדרג רומנטיקה חורקת לדייט סקסי.
אחר כך תגיע התלבטות בין סידאייה בורי (109 שקלים), פילה לברק על קרם בטטה (119 שקלים), מוסר עם קרם ארטשיוק ופירה (129 שקלים), פילה בר ים על פריקה לימונית (119 שקלים) או חריימה לוקוס (139 שקלים). זאת אכן התלבטות קשוחה ומעט אכזרית, אבל אפשר להתנחם בידיעה המוחלטת שאין כאן סיכוי לנפילות. בהינתן שזה המצב, אפשר להישען, אפשר ליהנות, אפשר לחלום.
ברגוט מרבה להסתובב בארץ ובעולם, טועם וחווה, בודק את עצמו ומשווה. התוצאה של כל זה היא מטבח עדכני לחלוטין עם שורשים שנטועים עמוק בקרקעית הים העכואי.
הוא עצמאי, משוחרר, נשבע אמונים לאמו בלבד ועדיין מחפש את האחת, אם כי הדרך לאותה אחת היא ערב שלם על סיפורי זוגיות ודייטינג שהוא תכנית הריאליטי שנטפליקס חייבת עכשיו. מלהקי "האח הגדול" ידעו מה הם עושים כשהם פונים אליו, והוא ידע מה הוא עושה לא פחות כשהוא סירב.
אם היה נכנס לשם, המסך היה נחרך. סיפורים על חיי הלילה של רמאללה ("גם שם, כמו פה, רוב מוחלט של האנשים, של האזרחים הפשוטים, רק רוצה לחיות") והמסעדות של תל אביב, על ההפגנות האנטי-ישראליות באמסטרדם ובברלין ("הסתכלתי מהצד, לא רציתי להצטרף, ופתאום מישהו ניגש אליי ושואל מאיפה אני. הוא ידע. מצאתי את עצמי עומד ומסביר לו את המצב") ועל הדרך הבטוחה להחריב את ישראל (כן, בן גביר, ניחשתם נכון).
על הבר של ליווא, עם זאת, הוא מצא נחמה. נכון, הייתה דרושה זכוכית מגדלת והרבה מאוד אופטימיות, אבל היהלום הזה אכן אותר. עוד קצת ליטוש, עוד הרבה עבודה, ואולי מפה תגיח הישועה של כולנו.
"יושבים פה חובשי כיפות, כי זה מקום כשר וסוף סוף יש להם אופציה ערבית כשרה לנסות באמת. לידם יושבים ערבים מעכו, שבאים לשתות משהו וליהנות. מילואימניק שחזר מעזה ובת הזוג שלו שלא מוכנה לשמוע על החלפת ביבי, ליד תיירי פנים שהגיעו מהפגנה נגד הממשלה", תיאר, "וואלה, אני רואה את השילוב הזה, אחד ליד השני, על הבר, יושבים וצוחקים, אבל גם מקשיבים, מדברים, רואים בעיניים את האחר, את השונה. אני מתרגש מזה".
אנחנו עולים למעלה מעט לפני השקיעה, באחד מערבי הגשם האחרונים של העונה. השמש משתפת פעולה עם הצהרות כתומות וקרניים מעולם אחר, והים אולי בוטש ברגליים, אבל בסוף מתמסר, כמו תמיד.
קצת לפני 18:00, הריקוד הזה מתכנס לחמישים גווני אפור, לפחות, והגוף מסתובב. עם הגב לים, עם הראש לבר. המוזיקה מתגברת, אבל לא משתוללת. הקוקטייל מתערבב והיין נמזג בנדיבות לכוס שליד. יום נוסף של הרמדאן עומד לפקוע, פסח חדש עומד להתחיל. תנו לרשת ללכוד אתכם, להיסחף. האי של ליווא מחכה.
ליווא (Liwa), מלון עכותיקה, ההגנה, עכו העתיקה, 04-8617437