"ככל שמצבנו הכלכלי מידרדר והולך עולה חשיבותו של המטבח העממי, המציע בטן מלאה במחירים שווים לכל נפש, ומפגש עם העולם האמיתי שלנו... אני קורא בזאת לכל שוחרי היוזמה החופשית, חסידי החומרים המקומיים ואוהבי החומוס לסוגיו להציף את המקום בהמוניהם. אנו עומדים בפני זמנים קשים, העתיד נראה קודר וחברינו למסע מתנהגים לעתים בחוסר אחריות"
דודו גבע נכנס בסוף שנת 2002 ל"משוושה" החדשה מאוד ברחוב פינסקר בתל אביב, ויצא עם תחושה כללית טובה מאוד, ובלי שמץ של מושג מה היה הטעם באמת. הוא היה מצונן, הבלוטות שלו פעלו רק בתיאוריה, אך הרושם הראשוני (ועורך "העיר" כמובן) היו חזקים מספיק בשביל ביקור חוזר, ובשביל המלצה נטולת כוכביות.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
הטור ההוא עזר להשיק מה שהפך ברבות השנים למוסד חומוס תל אביבי. ביקור מחודש במילותיו (כי תמונות אמיתיות של אוכל כנראה לא היה צריך לצרף אז, מסתבר), פלוס-מינוס 22 שנים אחרי, מותיר אותך עם תחושת געגוע עזה - לשפה ולתמימות (אף שמגוחך להאשים את גבע בכזאת), ובעיקר למחירים (15 שקלים למנה, אלוהים). ביקור מחודש במקום, עם זאת, לא מעורר שום געגוע. אין צורך בכזה. הכול עדיין פה, לטוב.
עמוס בר לא חשב שזה ייצא ככה, מן הסתם, אבל שני המהלכים הגדולים ביותר בקריירה שלו נבעו מיצר הרפקתנות מודגש, גם אם מודחק. הראשון היה הפתיחה עצמה של "משוושה", אז עם שותף. השני היה המובינג החדש יחסית לאזור גן החשמל ותחנת אלנבי של הרכבת הקלה בעיר.
"הגעתי לזה במקרה, אני ממשפחה מאוד אקדמית, למדתי תואר ראשון בפסיכולוגיה והיסטוריה, ואז הלכתי ללמוד קולנוע", שיחזר, "עשיתי קורס הסבה לעולמות האינטרנט ואפילו מצאתי עבודה טובה", אבל משבר הדוט.קום הוביל אותו לצומת דרכים נטול הרבה שבילים מעשיים, והוא החל לחשוב.
החומוס התחיל כבדיחה, כהגדרתו. כזו שמאוד הבהילה את הוריו. "אני חושב שזה היה קצת מרד וקצת הרפתקה. השותף שלי היה מורה דרך ושנינו טיילנו הרבה. אני ירושלמי במקור, ותמיד צחקתי על תל אביב, אבל את המשוושה גילינו כמובן בגליל. עשיתי ניסיונות בבית והגענו למתכון במקרה. מאז הוא לא השתנה יותר מדי".
הוא לא נסחף עם התיוג כמוסד, אבל איך אפשר להגדיר אחרת את השתלשלות האירועים? קהל קבוע, תושבי האזור ומעבר לו שפוקדים אותו ביומיום ופרלמנטים קבועים של סופי שבוע, וגם פלא נדל"ני שנמשך כמעט 21 שנים באותו חלל. עד לאחרונה.
"היה סעיף בחוזה במשך כמה שנים, כי בעל הבניין חיכה להיתר בנייה, והסעיף הזה הופעל לבסוף", תיאר בר. הוא שוטט וחקר, הסתובב ובחן עם עצמו מיקומים סמוכים ואזורים אחרים בתל אביב, עד שהחליט ללכת על הנוכחי - מקום מרווח יותר ונעים יותר, מעוצב יותר אך לא מדי בהתחשב שמדובר בתחום שבו עיצוב-יתר אינו מהווה יתרון - מול בית המכס הישן ומאוד קרוב לתחנת הרכבת הקלה של אלנבי, דלת ליד וואט סאנד סושי אנד מור המצוינת גם כן.
"זה מצחיק, כי חלק מהעובדים של הסושי עבדו ליד החומוס כשהיינו בפינסקר, והנה אנחנו מוצאים את עצמנו עכשיו שוב שכנים", סיפר, תוך שהוא מביע תקווה לבנות שוב קהילה סביב הקערות והצלחות, "אני מקווה שזאת לא הייתה טעות, וש'משוושה' הוא לא רק המיקום שלו. אני לא נדל"ניסט כמובן, אבל היה נראה לי שמתפתח כאן משהו עם פוטנציאל מגניב, מין הרפתקה חדשה".
התפריט הועתק-שועתק כמעט במלואו, עם קצת שדרוגים שהתאפשרו בשל המעבר והמיקום.
הבסיס הוא כמובן המשוושה (גרגירי חומוס כתושים ביד, עם טחינה, מיץ לימון ושמן זית, 35 שקלים או 23 לחצי מנה, ו-3 שקלים נוספים לביצה ופול), וזו יכולה להגיע גם עם פטריות ובצל מטוגן (43 שקלים, 28 לחצי מנה, ועוד שני שקלים לביצה ופול).
האפשרויות הללו מצומצמות וממוקדות בצדק, משום שבבסיסן עומדת קערה עמוקה של חומוס מצוין. בלתי משחתי כמובן במאפייניו, ונהדר בטעמיו המרירים-חמוצים, וכמעט מתקתקים בחלק מהמזלגות הנמשחים לפה. המרקם, באופן טבעי למנה, נותן גם מזה (גרגירים) וגם מזה (כתושים), וכל השאר זה טחינה ("היונה") סמיכה ושמן זית זהוב שהוא כנראה השלולית הכי נכונה לצלול לתוכה בימים אלה.
ליד, אם אתם מסוג האנשים שדורשים משהו ליד, יכול להגיע סלט ירקות אדיר (30 שקלים, 17 לחצי מנה, עוד שני שקלים לתוספת טחינה, שום כתוש וסומאק), כזה שמצהיר על עצמו "נחתך ביד עם ההזמנה" ולא מרמה, "סלט ניסרין" (עם טחינה, גרגירי חומוס וביצה, 37 שקלים או 24 לחצי מנה) על שם אחת מהעובדות הוותיקות של המקום בעבר, וגם "סלט יאנצ'וק" (42 שקלים, או 26 לחצי מנה), גם הוא על שם אחת המלצריות המיתולוגיות, שהוא כל אלה, ועוד פטריות.
חוץ מאלה, יש אופציית פתיחת שולחן מצוינת (10 שקלים לצלוחית בגודל מאזט, 25-30 למנה מלאה) ובה לבאנה חמצמצה, מטבוחה עם פלפלים וגזר, קוביות סלק ברכז רימונים, חצילים בטחינה עם טעם אמיתי של, ובכן, חצילים וטחינה, את אותן פטריות בשרניות, סלט זעתר עם גבינה צפתית וגם - בהופעת בכורה במקום אחרי שני עשורים של התעלמות - סוג של צ'יפס, שהוא בעצם פלחי תפוחי אדמה בתנור (17 שקלים).
בר עדיין מנסה לפענח את המיקום החדש, ולנהל עמו דיאלוג פתיחה שאינו צריך להתחשב בחדשות העגומות מסביב. הוא קורץ למשרדים המרובים באזור שדרות רוטשילד, מושך את שעות ימי החול גם לעת ערב ומקבל בשמחה גם לקוחות שישי צהריים ושבת.
"פעם", הוא נזכר, "הייתי יותר באותנטיות, מתוך איזושהי פנטזיה על מה זה חומוס ואיך צריכה לעבוד חומוסיה. לא הסכמנו לקבל כרטיס אשראי אפילו". היום, עם וולט וסיבוס, כמעט מוזר לדמיין את החסמים האלה, אבל דברים משתנים. לא בהכרח לרעה. "היה הרגע המכונן ההוא של דודו גבע, שאחריו כל תל אביב התפוצצה עלינו, אבל הכי חשוב זאת הנקודה שבה התחלנו וממנה לא זזתי כל השנים - להיות זולים כמה שאפשר, ונדיבים".
הוא מודה כי "הרומנטיקה קצת ירדה", אבל עדיין מחייך רחב כשהוא מספר כיצד הכיר את אשתו בזמן שהייתה מלצרית בפינסקר, ומפרט את סידורי התנועה היומיומיים שלו - רכבת בוקר מביתו שבפרדס חנה וטוסטוס תל-אביבי שמחכה לו בתחנה. ואם אלה לא חיים מלאי הרפקתאות ורומנטיקה, מה כן?
חומוס משוושה, הרכבת 12, תל אביב, ראשון-חמישי 11:00-21:00, שישי 11:00-17:00, שבת 12:00-21:00