המלחמה הארורה הזו עוד תציין חצי שנה לפני שנבין מה קורה פה בכלל, כמה נורא. וכל הזמן הזה חלקים גדולים מאזרחי ישראל עדיין משרתים במילואים ממש מהשביעי או השמיני באוקטובר.
לאחר חודשים ארוכים שהעם הנפלא הזה התגייס לעזור לכל החיילים באשר הם, למפונים ולנפגעים, החלה התבוננות רחבה יותר על הצרכים הדרושים ובעיקר למי דרושה עזרה. כיום, חודשים אחרי תחילת המלחמה וגיוסי המילואים, רשויות מקומיות רבות מציעות עזרה דווקא לבנות ובני הזוג שנשארו מאחור, הרעייה שמטפלת בכמה ילדים קטנים ללא כל עזרה או האב שאשתו גם היא במילואים. וכן, גם יוזמות פרטיות כאלו ואחרות שרוצות לעשות רק טוב.
יוזמה נפלאה כזו היא של אסיף - המרכז לתרבות אוכל בישראל, ארגון ללא מטרות רווח ששם לו למטרה לתעד את התרבות הקולינרית העניפה של המדינה. היוזמה היא בעצם סיורי אוכל וקולינריה מרתקים ומפנקים (וכמובן מאוד טעימים) לבנות ובני זוג של המילואימניקים הרבים שעדיין בתפקיד.
"בתחילת המלחמה, כמו כולם, בישלנו וירדנו לשטח", מספר צ'יקו מנשה, מנכ"ל אסיף, "אבל פתאום התחלנו לשמוע קולות אחרים מהשטח, חיילים שאומרים לנו "אנחנו כבר בסדר, דואגים לנו, אנחנו מקבלים אוכל טוב בשוטף ותנאים טובים. אתם רוצים לעזור לנו ושהלב שלנו יהיה שקט? תדאגו לבנות הזוג שלנו שנשארו מאחור. תהינו איך אנחנו יכולים לעזור והגענו לסיורים המעשירים והמקצועיים האלה. העזרה פה כפולה - גם כמובן להראות שאנחנו חושבים על אלו שנשארו מאחור בעורף, אבל גם לתמוך במדריכי הסיורים עצמם שמתפרנסים מהם ובעצם גם הם נפגעו כלכלית".
הסיורים עצמם מתקיימים בכל רחבי המדינה תחת הכותרת "צועדות על קיבתן" - משוק תלפיות בחיפה דרך מחנה יהודה הירושלמי, וגם בתל אביב על מתחם נווה שאנן או בשוק לוינסקי, לשם הגעתי להצטרף לאחד המפגשים.
אני ממתין בנקודת הכינוס למשתתפות ולדוד קישקה, מדריך הסיור, איש אוכל בכל רמ"ח אבריו וגם ראש העמותה הישראלית לתרבות קולינרית. הן מגיעות בצמדים מכל רחבי הארץ אחרי חודשים על חודשים של מרדף אחרי הזנב של עצמן, בית-עבודה-ילדים-עבודה ודאגה לבן הזוג המשרת כמובן.
טובה וחיה ממודיעין הן חברות טובות ובתחילת שנות השלושים שלהן. הבעלים גויסו כבר בשביעי באוקטובר ומאז הם לא בבית. לחיה, למשל, יש תאומים בני חמש וילדה בת שנה וחצי. "הקהילה מאוד תומכת", הן מציינות, "בלעדיה לא היינו מחזיקות מעמד. על הסיור שמענו בקבוצת וואטסאפ שמיועדת לנשות המילואמיניקים. אנחנו ממש מתרגשות כי למרות ששוק לוינסקי לא כזה רחוק, מעולם לא ביקרנו בו".
גם הילה ונעמה מהשומרון מראות התרגשות. "הבילוי הכי פרוע שלנו היה מפגשי שכנות בערבים", הן צוחקות, "לא היה מצב רוח לעשות כלום, בטח לא ימי כיף, אבל פתאום הרגיש לי שגם אנחנו צריכות רגע להתאוורר, שניה הפסקה כדי לנשום".
השוק עדיין לא עמוס כמו שהוא יודע להיות, אבל מסביב המקומות מלאים - חנויות תבלינים שלא תמצאו בשום מקום אחר, בתי קליית הפיצוחים עם הריח המשגע שלהם וכמובן הדוכנים והמסעדות.
קישקה מלהטט במקום, אומר שלום לכל מי שעובר ברחוב או מציץ מחלון מכונית. תחנה ראשונה בבורקס לוינסקי, מהטובים שתטעמו, הלאה לתבליני חבשוש המיתולוגיים, דרך מעדניית יום טוב וכמובן הגזוז של בני בריגה, כוס שופעת תמציות צמחים מיוחדות שהוא רוקח בעצמו, עם עשבי תבלין ופרחי מאכל.
לא מתיישבים לאכול ארוחה שלמה, הרוב בעמידה, ועוברים ממקום למקום. בעלי העסקים יוצאים מגדרם כדי לפנק את הקהל, פה ביס אוניגרי יפני, שם טעימה של בורקס וכמובן גבינות מיוחדות. המשתתפות נהנות, אבל זוכרות. "בעלי מת על מקומות כאלו. אין לו כח לשבת במסעדה בזמן החופשות שהוא מקבל, הוא אוהב להסתובב ולטעום, לא לנוח", רבות מהן אומרות, רוצות לבלוע עוד ועוד מקומות ולגלות עוד סמטאות מסביב, ומבטיחות לחזור, כשהוא יחזור.
קישקה נותן את הצד שלו לאירוע שאין לו אח ורע בשום מקום בעולם. "בתחילת המלחמה כל הסיורים בוטלו כליל, וגם ככה התנדבתי לבשל למשפחות של מפונים וחטופים עם בית הספר לבישול אטיליו. הסיורים חזרו לאט לאט, בעיקר למשלחות מארצות הברית שהגיעו לתמוך ולראות את עוטף עזה ועל הדרך לקבל זווית קולינרית לחיי היומיום, ופתאום הבחנתי שישראלים התחילו להגיע גם", סיפר, "ולצד אנגלית או צרפתית הוזמנו ימי כיף לעובדים למשל".
לדבריו, "היזומה המבורכת של אסיף נותנת לנשים קצת לנשום, משהו בשבילן ממש. העניין הזה של שווקים במרחב האורבני - קצת לאכול, קצת לדבר, קצת להתאוורר - מתאים להן בול. אני רואה את המשמעות שהאוכל קיבל בזמן המלחמה, הקשר של אנשים אל אוכל והגעגוע לאוכל מנחם וביתי ומשהו שמעבר לעונתיות. מבחינתי זה עם ישראל במיטבו, כי המילואימניקים זה באמת מנעד רחב - מערים גדולות, מיהודה ושומרון, ממושבים ומערים קטנות ועוד ועוד, באמת מכל מקום בארץ".
הוא מסביר שהוא לא לוקח שפים מחו"ל לאכול אוכל יפני בשוק, "אבל את הנשים האלו כן, כי אני רוצה להראות להן את החוויה עצמה". לדבריו, "זה לא סיור של מנותקים שהחליטו לאכול ולשתות וימות העולם".
בסוף, הדגיש, הוא חייב "להכניס את מי שהוא", כהגדרתו. "אני שואל מה קורה עם הבעל, איך את מסתדרת בינתיים, ובסוף מרימים לחיים לשובם של החטופים והחיילים בשלום. גם אם הסיור מתקיים יומיים אחרי המון נפגעים בחזית, הן עדיין מגיעות לרגע, ליהנות. יש קצת מהכול, חלוציות והמון נשמה, וזה סיור שלא היה נכון לאף אחד אחר, רק להן".