צהרי היום, והכניסה למגרש החניה של Y סנטר בנתניה מסלילה אותך לדו-קרב כמעט מערבוני. אין לחץ, בטח לא כזה שעוטף את הבניין הכחול-צהוב של איקאה הסמוכה. אין גם עומס, ודאי לא כזה שממריץ אותך להתנהגות כזאת, אבל יש ארבעה כלי רכב שמנסים לצאת, ושניים שרוצים להיכנס, ובישראל של היום זה בדרך כלל מספיק כדי להסתכל מהצד ולהקליד תסריט לעונה 5 של "בלש אמיתי: ארץ המתחמים".
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
בפנים, כרגיל בסיטואציות כאלה, המתח יורד באחת ומלבני החניה מחבקים אותך בידידותיות מופגנת. המכוניות שרצו לצאת הצליחו, באופן קוסמי, לצאת, ואלה שנכנסו כבר מצאו את עצמן דוממות, רגועות, שקטות. האוויר דחוס פחות, ואין זכר למערבונים, לדו-קרב או לאמריקנה. לפחות לגבי האחרונה, "רפידוס" תתקן הכול עוד רגע, ועד היציאה, לא יהיה זכר ממילא לכל השאר.
מערבון עם סוף טוב. רפידוס
שנתיים פלוס-מינוס מאז שפתחו את רפידוס במתחם האמור, מסרבים שחר מאיר ואוהד פרג' להישען לאחור ולחייך סתם כך, ומעדיפים לרכון קדימה, להסתמך על אצבעות הרגליים, ושוב להתאמץ, ולהזיע.
השניים - חברים שהפקידו את הטיול שאחרי הצבא לידי הקורונה ובמקומו פתחו מזללה אמריקנית-מקסיקנית-נתייתית - הסתכלו היטב על התפריט, בחנו היטב את עצמם והחליטו לחדד עוד קצת, ולשדרג עוד יותר.
נדיר למצוא מאמץ כזה של שיפור עצמי בעולם האוכל הישראלי, ונדיר עוד יותר לאתר כזה בקטגוריית המזון המהיר שלו. לרוב, מה שלא הולך נזרק בשולי הדרך, והג'ונגל המעט קניבלי של ביזנס וקולינריה עושה את השאר. פה, נתקלים בבגרות מרשימה והופכית לגיל האובייקטים, ובשיקול דעת יקר ערך. שני יהלומים גולמיים בעיר היהלומים המיתולוגית.
שיקול הדעת הזה ניגש דבר ראשון למנת הרפידוס, הרעיון שפתח את המקום והעוגן שבלעדיו אין לו אפילו שם בתעודת הזהות. עם הפתיחה, תיארתי אותו כ-XXX שעשו קאסדייה ובוריטו אחרי לילה של שתי מרגריטות יותר מדי. לשמחת כל המעורבים, הלילה הזה הוליד מנצח. לשמחתם היותר גדולה, המנצח הזה לא הוחלף, אלא רק מתווך כעת טוב יותר לכל מי שבא לשחק.
במקום אופציות שבילבלו את הלקוחות הרעבים, ותרשים זרימה שרק התיש והאט אותם לפני האוכל, הפך הרפידוס לקומבינציה בסיסית אחידה (איולי עשבים, חסה, סלסת עגבניות, גוואקמולי, בצל מוחמץ) שלתוכה אתה מוזג החלטת חלבון - בקר, עוף, אסאדו או רידיפיין מיט (56-64 שקלים, אותו מחיר כקערה מצוינת ללאנץ' או לכל הפעמים שבהן אין לכם חשק עז לטרוף משהו ואז גם לחזור לעבוד, 14 שקלים נוספים כארוחה עם תוספת ושתייה).
וכך, פשוט יותר וחד יותר, מצליח הרפידוס ללהטט בלי לבלבל. הגודל עדיין יספק צמד שרוצים לטעום עוד משהו, הקונסטרוקציה עדיין מרשימה בהינדוסה, ורעיון הבסיס, על שכבת האמצע הפריכה לחלוטין שלו, מספק את אותו כיף טקס-מקס יצירתי ומקורי.
עוד קודם, שיפצו השניים את תפריט הפתיחים והראשונות ומנות החלוקה של המקום, קורצים לשעות הערב היותר חבורתיות אבל גם להזמנות הקבוצתיות ממקומות העבודה הרבים בסביבה.
הבסיס ההתחלתית היה כבר מוצלח, ובו צלעות תירס מתקתק ומתובל עם שמנת חמוצה (28 שקלים), מגש נאצ'וס עמוס דברים וצבעים (44 שקלים, 14 שקלים נוספים עם אסאדו), וסלט קיסר פריך (42 שקלים, עוף בתוספת תריסר שקלים). עכשיו המוצלח הפך ל"נראה לי שהזמנו יותר מדי ולמרות זה אנחנו לא מסוגלים להפסיק לאכול". הכי טוב.
לקטגוריה הזאת נכנסו צ'יקן טנדרס (46 שקלים), ארבע יחידות עבות וגדולות של יתדות עוף מצופות ומטוגנות, שחומות-זהובות, פריכות רק בדייט הראשון של השיניים עם הבשר, ואז מעולות במערכצ היחסים עצמה.
הכנפיים המשיכו את התצוגה המרשימה של עוף ואש, עם מנה גדולה בת שמונה יחידות (48 שקלים) מזוגגות רוטב צ'יפוטלה-דבש שמוגדר פיקנטי אבל אפילו לי היה ידידותי, עם עקצוץ נעים ותו לא.
ואת כל היתר עשה טאקו בירייה (58 שקלים), מנה נדירה במקומותינו, עם פולקלור אמריקני והתעסקות בלתי ישראלית, שכאן איכשהו מצליחה להפגיש רחוב מקסיקני ויד ישראלית לכדי שיחוק של ממש.
משולש הטאקו הזה מממולא תבשיל אסאדו בלתי אגרסיבי, ונצרב לכדי פריכות עם גבינות נמסות מלמעלה ובצל מוחמץ מלמעלה-למעלה. בצד, מגיעה צלוחית קטנה של אותו "ציר בירייה", נוזלי בישול הבשר המקוריים, וסגירת המעגל המושלמת. דיפ של טבילה, דיפ של עומק, המשמעויות מתבלבלות והאצבעות מתלכלכות אך לך זה כבר לא חשוב. מה שחשוב זה הטאקו השלישי שנותר על המגש אחרי שהמנה חולקה, והמבט הנחוש, אולי אכזרי, בעיניים אחר כך - למי שאיתו אתה אמור "לחלוק" דברים.
החגיגה הזאת מתוגברת עם חמש תוספות בדמות סלט קיסר קטן (18 שקלים), מנה מוקטנת של נאצ'וס (18 שקלים), צ'יפס או צ'יפס חריף (18 שקלים) וגם מה שמוגדר כאן כ"צ'יפס אמריקה", והוא בעצם התפרעות דונלד-טראמפית של תפוחי אדמה, פיסות בייקון ורדרדות והרבה צ'דר.
לא מספיק? משחק הרטבים של רפידוס יסגור את כל הפינות הנותרות, עם פנכות ממזריות ומגבירות חיוכים של איולי עשבים, איולי צ'יפוטלה, הבנרו, ריבת פלפלים, שמנת חמוצה, איולי קיסר מצוין ואותו רוטב צ'דר. האם נטבלו מאוחר יותר צ'ורוס לוהטים ברוטב הזה? אולי, אבל שאלות מעין אלה כדאי להן להיוותר ללא מענה, סמכו עליי.
תצוגת התכלית הזאת של פרג' ומאיר אינה מתחילה באוכל ואינה נגמרת בו, אלא זולגת בטבעיות לעולמות הפיתוח העסקי והכושר המנטלי. הם עובדים היטב, ושאופים לעבוד היטב-יותר, אבל לא ממהרים לשום מקום, ומכלכלים צעדים בתבונה, באיטיות, ועם עיניים פקוחות.
רפידוס הבאה, אם אכן תהיה כזאת, מכוונת דרומה מעט יותר, למחוזות השרון והרצליה, אך היא תצא לפועל רק לאחר שהספינה תתייצב מעט. במקרה שלהם - אולי מיותר להסביר אבל בואו נגיד את זה עוד פעם כדי שלא יהיו טעויות - "הספינה" היא ממש לא רפידוס, אלא כל מה שקורה סביבנו, בים השחור שבו כולנו נמצאים כעת. ביחד, לכאורה.
עד שזה יקרה, נוצרה כאן תחנת חובה של ממש על הדרך, או אליה במיוחד, בכל ימות השבוע, כולל שבת. בנסיעה כזאת, גם אם היא ארוכה כמו טיול של אחרי צבא שמעולם לא התרחש באמת, לא צריך כלום חוץ מהתחנה הזאת.
רפידוס, גיבורי ישראל 17, מתחם Y Center, נתניה