אין מה לאכול בגבעתיים. זאת אומרת, יש, כמובן. אבל לא אנין ולא יצירתי במיוחד. פה סביח מדופלם, שם פיצה מוצלחת, הנה המבורגר נכון, וזהו.
לשתות זה סיפור קצת אחר. קל יותר. כמה מקומות בעיירה העירונית החביבה יודעים להציע ולמזוג מבחר משקאות ראוי, כזה שיש בו כדי לטשטש לפעמים את המרחק מתל אביב. המרחק הזה אמנם קצר ופשוט לגמיעה, אבל באותה מידה רב וקשה להשלמה, בעיקר כששורשיך וליבך נטועים בעיר הגדולה.
סיפור השתייה בגבעתיים מציג לאחרונה התפתחות מעניינת בעלילה. זה קורה בפרק היין, על רקע שדרוגה של מערכת ההשקיה המקומית. התפנית הנצה כבר לפני שנה וחצי, עם פתיחתו של ויני, בר יין שכונתי וטוב מזג בעורק הראשי, רחוב כצנלסון.
יש בו מגוון יינות נכבד, גם אם לא מצטיין במקוריות רבה, ותפריט האוכל די בסיסי: פיצות טובות, סלטים, גבינות ושכאלה - אבל עובד היטב. גם המקום כולו עובד היטב, מלא לגמרי מדי ערב. המחירים, הסבירים ממילא, יורדים בשעה השמחה (18:00־19:30) ב־25 אחוזים ונעשים מושכים להפליא.
ההצלחה של ויני בולטת דווקא על רקע העובדה שאין בו יומרה ובשירות הנעים שלו יש משהו חובבני. אולי זה סוג של פשטוּת שבר שכונתי זקוק לו. אולי זה מה שגבעתיים, כעיירת יין מתחילה, הייתה זקוקה לו. ויני בר יין, כצנלסון 40, גבעתיים
ויני לא לבד
זה היה רק השלב הראשון. בתקופה האחרונה ממש נפתחו בגבעתיים שני ברי יין חדשים, שניהם באים מבתים מקצועיים ותיקים ומוכרים.
לפני כחודש הגיע ג'ונו, אחיו הראשון והיחיד של בר היין מכיכר מילאנו בתל אביב, אל כיכרונת ברחוב שינקין בגבעתיים, המקום בו שכן ג'מס עליו השלום.
לא חלפו אלא משהו כמו שבועיים, ו-'טיפהמרה', בר הקוקטיילים המוערך בצומת סירקין־כצנלסון (כן, כפסע מעובד וסביחו) הפך את החדר הצמוד לו לסלון יין קטן.
צמד הבשורות הזה הרים את רף היין בסביבה. הוא לא רק שילש את מספר ברי היין ברדיוס של כמה מאות מטרים, אלא תרם ממד איכותי, בוטיקי, שנעדר עד כה.
מה שטוב למילאנו
ג'ונו מזכיר מאוד את אחיו הבכור. אדניות נאות תוחמות אזור ישיבה עיקרי על המדרכה; פעילות מבוקר עד לילה, כשהבוקר יותר בית־קפאי באופיו ובתפריטו; בחירה נבונה של יינות (עשירה פחות מזו של סניף תל אביב); שעה שמחה, שעתיים למעשה, מ־17 עד 19, ב־20 אחוזי הנחה.
יש כאן שלוש בירות, קוקטיילים ואלכוהול כהיל יותר, אבל העניין הוא פרי הגפן. כמה עשרות יינות, מחולקים לפי צבעים ולפי מדינות, עם נוכחות מוגברת של צרפתיים ואיטלקיים.
באוכל, הכיוון האיטלקי מודגש, ואף שהמנות כולן מגזרת הקונבנציה, שלא לומר בנאליה - שוב ברוסקטות, פיצות, פסטות, סלטים - ההכנה, על חומריה וביצועה, גבוהה מעט יותר.
ככה, בקל, טעמתי (גם עבורכם, בוודאי) ברוסקטה פטריות מוקרמת בגורגונזולה, בזוג פרוסות טובות מאוד (32 שקל לפני הנחה) ופול מאס רוזה (139 שקל לבקבוק), ורוד ופרחוני ופירותי וקיצי, כפי שהוא אמור להיות. למקרה שהיה ספק, הברוסקטה והרוזה הסתדרו מצוין.
ג'ונו הוא מקום שיודע מה הוא עושה. בלי להתחכם, אבל במילה המשומשת מדי כיום: במדויק. ומה שטוב לכיכר מילאנו טוב באותה מידה, כך מתברר, מעבר לנחל אילון.
ג'ונו, שינקין 33 גבעתיים
אל תפספס
בסלון של סבתא
החולייה הצעירה שבחבורה היא סלון יין - איזו הגדרה חמודה וקולעת של הבעלים - שבתפריטו מתקרא פשוט "יין". הקטע הוא חדר, שאכן נראה כמו סלון של פעם: תאורה רכה ממנורות קיר ומאהילים ישנים, ספות שעליהן כריות רקומות, תמונות גובלנים ממוסגרות וכסאות סבתא. בכלל, רוח סבתא אירופית. אבל כזו שאוהבת יין.
היין בתפריט אירופי אף הוא, מצומצם מאוד אבל מלוקט בתבונה, ומוצע במחירים נוחים למדי. בשעות השמחות (18:00־20:00) המחירים אף מוצנחים ב־30 אחוזים.
המטבח של אמא טיפהמרה מגיש, כדרכו, כמה אפשרויות שרובן יותר נשנוש מאכילה. אז הפעם זו הייתה רק לגימה, אבל לגימה שהעניקה לשולחן העץ המסורתי ארבע כוסות ב־100 שקלים עגולים, אחרי הנחה. ובהנחה שנשתו שם, לדוגמה, 'בסט נייברס'- ריזלינג גרמני משובב נפש, ו-'סמלי אוריינוס הליוס' - יווני שמח, זה היה יופי של בילוי.
רק מה כדאי? להקפיד על ישיבה בפנים (משימה, כשמדובר בשלושה־ארבעה שולחנות קטנים בלבד) ולא בחוץ, על המדרכה, בצמוד לאחד הרמזורים הכי סואנים באזור. כי בסלון הממוזג פנימה, שגם הכוסות צוננו בו מראש (בשמפניירה, בהברקה), הריהוט והשקט ובוודאי האווירה מסוגלים להשיט אותך על גלי היין, הרחק הרחק מהעיירה.
יין לטיפהמרה, כצנלסון 112 גבעתיים