השיפוד, המאסטרים והצלחת שהצילה: 7 השיחוקים של עולם האוכל הישראלי

ובכל זאת, לא הכול רע כאן. רחוק מזה, ובטח כשממקדים את העיניים ואת המבט בעולם האוכל שלנו.

ההזדמנויות לכתוב רע וביקורתי הן יומיומיות, ומאפשרות לפחות כמה פעמים בשבוע התעסקות שלילית. זאת, אני לא מגלה כאן שום דבר חדש, מושכת את הגולשים הרבה יותר מכל מחמאה. בערוץ שמשתדל מאוד להרים ככל האפשר, לעזור כפי יכולתו, ומעבר לכך, המילים הטובות אינן נדירות. עכשיו פשוט צריך אותן קצת יותר.

ולכן - ימים ספורים לפני יום הכיפורים, שם יגיע כרגיל טור החטאים השנתי - בחרנו להבליט בערב השנה החדשה את שבעת השיחוקים הבלתי מעורערים של המטבח הישראלי. האנשים, ברור, אבל גם עבודת הידיים שלהם. שווארמה וקרואסונים, נו מה, אבל גם חיוך שהגיח מתוצרי לוואי של טראומות עבר. שנה טובה, ובתיאבון!

ונתחיל דווקא מהסוף. כלומר, בקינוח, שהוא הסיום הרשמי של כל ארוחה, ופה הפך כבר מזמן לסיבה שבגללה בכלל מתחילים לאכול.

היו כאן שנים קשות, בואו נודה בזה בלי לטאטא כלום מתחת לפירורים. מעטים אפו בהן משהו שראוי לקלוריות שלו. השנים האלה נגמרו די מזמן, לפני כמה שנים טובות, וכעת - יאללה, בואו נלך על פטריוטיות - מתייצבת ישראל כמעצמת פחמימות מתוקה, ומשוגעת. כן, בקנה מידה עולמי.

המומחיות ניכרת, הפריסה הגיאוגרפית גדולה (למעשה, תל אביב היא העיר שבה הכי קשה להשיג היום קרואסון נורמלי) וההיצע מרהיב, ויטרינה אחר ויטרינה. ניצחון הדיפוף.

באותה נשימת בצק, תנו כבוד לאנשי המקצוע של עולם האוכל הישראלי. קראפטיסטים של ממש, מדקדקים בקטנות ומתאבססים על גדולות. בשבילם, ובעיקר בשבילנו.

פעם, רובם המוחץ של המקומות סיפקו הכלאה ברורה של ביזנס ורק מעט קולינריה. היום, צפו מעל פני השטח ומעל המדרכות דורות שלמים של מומחים שרוצים לעשות רק דבר אחד - להשתכלל במומחיותם, ולא להפסיק להשתפר.

השווארמה, כמובן, מבדילה היטב בין שרלטנים ואומנים. הגלידה גם, שלא לדבר על טאבוני הפיצות הלוהטים שהכו בפנינו עם טמפרטורות גבוהות ותחושת בזבוז קלה, על כל השנים שבהן הסתפקנו במועט.

וזה לא נגמר שם, כמובן. קוקטיילים, ברור. סושי וראמן, נו מה. הקצף שעל הבירה והוויסקי שמחכה להתפרצות געשית מהחביות. פיש אנד צ'יפס ואנשי לחם, שמן זית ודבש, מאסטר של כנאפה ומלאכית קונדיטוריה. פרפקציוניזם כחול-לבן, מי היה מאמין.

מדינת ההפוך על הפוך שלנו יכולה להיות קצת מתישה לפעמים, אבל היכולת למצוא נקודת אור בקצה כל חושך בהחלט שומרת עלינו אופטימיים גם ברגעים הקשים ביותר.

וכך, קורונה שנפלה עלינו עם מכבש קטלני, יסודי מאוד ואיטי להחריד בפעולתו, הותירה את המסעדות ובתי האוכל עם בריכה רדודה מאוד של עובדים פוטנציאליים. על פניו, קטסטרופה. יותר לעומק, הזדמנות.

נכון, השירות כאן עדיין יכול להקרינג' לך את הערב ביותר מדי מקומות, אבל במקומות רבים כבר למדו לחיות עם הבעיה מצוין, להמיר אינטראקציות זוועה בעמדות קיוסק להזמנה דיגיטלית, ומלצרים עם הנגאובר בשירות עצמי מהדלפק.

ברור, זה לא באמת פתרון ובהחלט לא ניקיון של הבעיה האקוטית הזאת (מה גם שהתופעה יצרה בעיות-משנה מעצם טבעה), אבל כן תגובה ציונית הולמת למשבר שלא הולך לחלוף מחיינו.

ובאין מדינה מתפקדת, ייכנסו לוואקום המנהיגים האמיתיים של ימינו.

כמו בקורונה, וכמו בכל צומת כמעט שבו נדרשת קריאת כיוון ונדרשים מורי דרך, חשפו בפנינו ימי המלחמה הראשונים - שבועות וחודשים בעצם - אחרי מי ראוי לעקוב ולאיזה אופק יש להסתכל כדי לאתר בוהק, סימן, משהו.

זאת הייתה התגייסות אינסטינקטיבית שיצאה לפועל הרבה לפני התגייסויות אחרות, מהותיות יותר. זאת הייתה גם קריאה חייתית, קדמונית והישרדותית, לחיבוק. שדה קרב מקביל לשדה הקרב, אבל מנוהל ונשלט, מאורגן ואינו מועד לפורענויות בלתי מוסריות.

זה היה גם, סליחה מראש על הביטוי המצמרר, הניצחון המוחלט של אנשים שלא ביקשו מעולם לנצח, ותזכורת כואבת במיוחד אך גם אופטימית במיוחד, של ישראל שהייתה פה פעם, וישראל שעוד תהיה.

מודה, בתור מישהו שמתיימר לעקוב אחר מה שקורה פה ולתווך את ההתרחשויות בקצב סביר, גם אני נואש לעתים קרובות יותר מדי. כי פעם, אמרת פופ-אפ ויצאת למסע של חודש לפחות, לרוב עם מחשבה ותכנון ועומק, והיום - איך אפשר אחרת הרי? - שלושה ימים רצופים הם סיבה לשאול מה הדבר הבא, ושבוע שלם מעיד על דישדוש מדאיג.

ובכל זאת, מה יותר טבעי לנו מהמוסד הארעי הזה, קביעות של חוסר קביעות ושגרה של היעדר שגרה? מה יותר מתאים לתקופה מספונטניות בלתי תהליכית, ומקפה של בוקר שהופך עד הצהריים לדוכן עם תפריט?

יהיה זה פה פופ-אפ כריכים מהצפון או פוד-טראק שהתברברה קצת, יריד משקאות מקומיים או המבורגר שחוגג את השבוע הראשון של בתי הספר, שיפודיות ירושלמיות או סטיקיים מתל אביב. אנחנו שם, עד הפופ-אפ הבא.

גם אם נשים בצד לרגע קצרצר את משפט התוכחה הקבוע שלכם בחו"ל - כן כן, ברור, אתם נורא מתגעגעים עכשיו, יותר מהכול, לסלט ירקות - אל מול הברקפסט, לא ניתן להתווכח עם העליונות הישראלית הברורה במקצה ארוחת הבוקר.

כי בעולם שמתכנס יותר ויותר לספרטניות יקיצה בדמות חצי אשכולית ודייסת קוואקר, אנחנו חתכתנו מזמן לכיוון השני, דוהרים 60 קמ"ש יותר מהמהירות המותרת, וזורקים מקושקשת עננים על מצלמות התנועה.

אצלנו, זה לא בוקר ולא שטויות. זה בראנץ', לכל הפחות, וארץ אפשרויות בלתי מוגבלות, בלתי זרועה, בלתי פרופורציונלית. וטעימה גם. כמה טעים. העלומות כבר עלומות ואפילו האלכוהול שלידן נהיה מיינסטרים. הקפה סבבה והשחיתות חוגגת. הפעם יש לה סיבה ואליבי. עוד בוקר של חיים במדינה שלנו, שלא נחגוג?

התחלנו בסוף, אז אין טבעי יותר מלסיים בהתחלה. ונקודת הפתיחה שלנו, כמובן, היא האוכל הטוב בעולם. כן, ככה פשוט וככה נכון.

מודה שעדיין לא הספקתי לאכול בכל אחת ממסעדות הגלובוס, אבל אני עושה מאמץ אמיתי לסמן וי על המשימה החשובה הזאת. לא ביקרתי גם ברבות מערי האוכל המיתולוגיות מסביבנו, גם זה עוד יקרה, אבל אני כן מרגיש בשל להגיד, ולכתוב, שמה שאתם מרגישים בלב ובבטן עם הנחיתה בנתב"ג, נהיה נכון יותר ויותר מיום ליום. ואני לא מתכוון לעצבים על נהגי המוניות.

זאת התערבבות הכשרונות ועירוב המטבחים, נקודות המוצא השונות והצורך לאלתר בג'ונגל של ממש - אלים יותר מכל נקודה אחרת, התשוקה והיצירתיות, החיים שדוחפים אותך וגם המוות שמזהיר. חזרתם מאיטליה שבעים אבל תוהים? חיכיתם לנחיתה מספרד כדי ללכת לטאפאס בר כחול-לבן? אתם לא לבד. עכשיו רק נותר להראות לעולם, ושיגיע.