בשלב הזה של חיי, ואולי גם לפניו, אין לי שום יכולת או יומרה להבין מה הסיפור של ראשון לציון. יש שאלות חשובות יותר, ויש סיפורים קריטיים יותר ליומיום שלי, שלנו, של כולנו. ובכל זאת, כל כניסה אליה מלווה בסימן שאלה מרחף מעל הראש, ומעל האוטו. עיר ישראלית ראויה, ענקית בממדיה וענקית בסגנון החיים שלה, שרוב-רובה של התנועה בתוכה דורש תחנת דלק, או עמדת הטענה חשמלית.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
אתה יכול לנסוע - מה זה יכול, ממש מצאתי את עצמי עושה את זה, ולכן מדווח בלב שקט - 17 דקות מנקודה אחת שלה לנקודה שנייה, כולן על כביש חצי מהיר, כולן על מהירות ממוצעת של 90 קמ"ש, ולא לראות נפש חיה אחת על המדרכות, ולצורך העניין, גם לא מדרכה אחת חיה. במובן הזה, ראשון לציון היא קצת לוס אנג'לס. כן, זאת השוואה קצת פרובוקטיבית, אבל לא מעורררת פרובוקציה כמו לנסות לחצות פה כביש רחב ולהפריע לשליטים האמיתיים והארבע-גלגליים שלה.
כי בשטח עירוני שיכול לספור על אצבעות יד אחת את הרחוב שבו באמת זזים הולכי רגל, ועל אצבעות היד השנייה את בתי הקפה הטובים *הבלתי-רשתיים*, ברור שמשהו חייב להשתנות. לשמחתנו, השינוי מתחיל מהיד הנכונה.
עבודת החלומות תחכה. בלינה
קפה בלינה של יפית רגונס נפתח לפני שבועות ספורים בלבד במערב העיר, וכבר מצליח לעשות גלים עד שכונותיה המזרחיות יותר, הרחוקות מהים. הוא ממוקם במפלס הרחוב של מתחם מעונות הסטודנטים במכללה למנהל ומגדיר את עצמו שכונתי וביתי, אבל מסביב, כאמור, בעיקר אספלט של כבישים.
כשאני מברר איתה איפה בדיוק אני נמצא ביחס לבני האנוש, היא מצביעה על הבית שלה ואומרת את המילים "ממש שם". אני עוקב אחר האצבע רחוק וכמעט משקפתי, ומבין באיטיות שקנה המידה פה הוא לא בדיוק מהסוג הצפוף והאורבני, אלא יותר מהמרחבי והפלואידי. מבחינתה, זאת השכונה. מבחינתי, אפשר להפסיק להתעסק בנדל"ן ובהינדוס ולהתיישב.
היא רואת חשבון גאה. רוב האנשים במקצוע מספרים על הקריירה שלהם עם תיבול של התנצלות. היא חושבת שההכשרה שלה והניסיון שלה מול הספרים ומול המספרים מאוד מסייעים לה גם כעת, בג'ונגל שהוא עולם המסעדנות-יזמות שלנו.
שנים ארוכות של עבודה משרדית, כולל ג'ובים נחשבים למדי, קיבלו את הברייק שלהם לפני כמה חודשים. היא נחה קצת ואספה אוויר, "עשתה יוגה" והתכוננה לג'וב הבא, ובינתיים אפתה קצת בבית. כשהתפקיד הבא אכן הגיע, הוא לא היה סתם משרה, אלא ממש דרים-ג'וב, זה שחיכתה לו. היא חזרה למדים הייצוגיים ולמשרדים הייצוגיים ולמשכורת הייצוגית-פלוס, אבל הבינה תוך שבועיים שאין סיכוי שזה אכן קורה.
אולי זאת הייתה היוגה, אני מציע. אולי זאת פשוט התחושה של לעשות משהו שהיא באמת אוהבת. כך או כך, עולם רואי החשבון הפסיד בטוח, אבל המאזן החשבונאי יציב וחיובי כי כל השאר הרוויחו. נדמה לי שככה זה עובד, או לפחות ככה זה חייב לעבוד. אני לא רואה חשבון, אני בעיקר רואה מאפים.
בלינה, על שם סבתה, מעסיקה כפר קטן של אנשים טובים - מהמטבח ועד הקופה, מהשולחנות ועד העיצוב - אבל היא בעיקר יפית. יש הרבה בתי קפה שרוצים ככה, וכולם תלויים בנפשות הפועלות, ובמה שמתחולל בנפש שלהן פנימה. אין שכפולים ואין דפוסים. אין שטאנץ ואין מכולות מסין שפורקות פנימה לב ואנרגיה. בגלל כל אלה, אין גם סודות. אם יש אותה, יש מקום. ככה פשוט.
ככזה, הוא נדיר בעיר ורוצה להגיד שדי חריג גם במונחי ישראל כולה. ברור שתל אביב משופעת בכאלה, אבל גם היא יודעת לחטוא בהעתקות. ראשון לציון, על כל הטוב שלה, מסתכלת על בלינה בעיניים כמעט פעורות, כמקום ההוא שאליו לא צריך יותר לנסוע, כי הוא ממש כאן. במבחן התוצאה, היא קיבלה בדיוק מה שהיא התלוננה שאין. במבחן התוצאה הבא, היא צריכה לבוא לכאן ולהוכיח שהוא אכן מה שהיה חסר לה.
התפריט עובד כצפוי על הפחמימתי-חלבי, מהבוקר הקפאיני יותר ועד שעות הערב שמקוות למזיגת יין. הוא עושה את זה, פחות כצפוי, עם כל מיני נגיעות וכיוונונים קטנים שגורמים לך לשבת קצת יותר עמוק על הכיסא, ולהישאר קצת יותר ממה שתיכננת.
יש כאן מאפים קלאסיים וכאלה שמשלבים קרם שקדים ופירות יער, ביסקוטי ובראוניז ומריטוצו, וגם עוגות בחושות משתנות שהן הכי בית שאפשר לבקש (וגם הפכו ללהיט בקרב הסטודנטים שבקומות העליונות, באופן הטבעי והמתבקש ביותר).
איתן, רץ בראנץ' קצת יותר גדול ואפילו יותר מושחת. "בוקר יער קסום" עורם על חלת בריוש קלויה פטריות צלויות בשום ופטרוזיליה, מדליוני גבינת עזים וביצת עין (62 שקלים) וקרואסון עלומה עושה מה שאתם מצפים ממנו לעשות. "צלחת של בוקר" (74 שקלים) מגישה קטנות-גדולות שכאלה, ושקשוקה יוצאת מכליה, תרתי משמע, בשביל שתרגיש בנוח. די למחבתות המאוסות, וחזרה למנה אמיתית, מהאש, בכף, לצלחת, כמו בבית. על כל אלה מנצחת "בלוברי קראסט", מנת דגל מסתמנת שמתחילה בלחם אוכמניות קלוי, ממשיכה בחמאת כמהין ובאבוקדו, ואז שועטת קדימה עם מקושקשת רכה וגבינת פרמזן. זה קצת מתקתק וקצת מלוח, קצת קריספ וקצת שמנתי, וביחד כיף. פשוט כיף.
לבד מאלה, מציעים פה גם כריכי בוקר וצהריים, טוסטים גדולים (46 שקלים) מלחם קסטן - "טריפל צ'יז", למשל, או "משרום טוסט" פטרייתי, בייגלים עם סלט ביצים או סלמון מעושן, קרואסון גבינת ברי וסלק, וסלטים צבעוניים שמערבבים לתוכם קינואה ועדשים, קפרזה וירוקים.
אחר כך, כשהיום מתקדם, יוצאות גם פיצות (ממרגריטה ועד ביאנקה, עם צ'ילי אדום ועם ארטישוק), ופסטות טריות - פטוצ'יני מרווה ולימון, למשל, או "קז'ארצי אליוליו" עם זיתי קלמטה ותרד ועגבניות מיובשות - מגבירות עוד יותר את החשק.
ימים ספורים לאחר הפתיחה, ניגש ליפית ולבעלה יזם חריף יותר או פחות והציע להם למכור לו את הקפה, כמו שהוא. הם שוחחו איתו ותהו למה בעצם, הרי הרגע כל העסק הזה קם לחיים. התשובה שלו פחות מעניינת - כסף, בעיקר - מהשאלה שלהם, והרבה פחות מעניינת מהמחשבה על מה מניע אנשים. בעולם, בארץ, בראשון לציון, בכלל.
כי אצלה זה די ברור, ודי טבעי. מישהי עם בן זוג תומך וילדים עזבה עבודה, עבודת חלומות, באמצע החיים, והלכה להגשים את עבודת החלומות שבערה בה באמת. היא הצליחה לגרום לכל זה לקרות, ורכבת ההרים שלה אפילו לא יצאה לדרך. עכשיו, רק עכשיו, היא מטפסת, בקצב שלה, עד לפסגת המסילה. שימו חגורות, הדהירה הזאת תורגש בשכונה, ותורגש בעיר.
בלינה, שדרות יצחק רבין 7, ראשון לציון