השעה 11:30 בבוקר, ו-Beef מתעוררת, מתכוננת, מתחממת. דקות ספורות בלבד מעכשיו, המוסכמה החברתית על מתי זה בסדר להתחיל לאכול בשר תעבור בבת-אחת, 0 ל-100, מ"מוקדם מדי" ל"למה הוא עדיין לא פה", אבל בינתיים יש זמן לקחת אוויר. נחצה את התור כשנגיע אליו.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
מסביב, בשרונה מרקט, מסדירות גם המזללות האחרות את נשימתן. מקצתן, בודדות ממש, שרדו כאן מיום הפתיחה. רובן הגיעו אחר כך, למדו והשתלבו, ניהלו דיאלוג ער עם הקהל, הקשיבו והפיקו. אף אחת מהן לא פתחה לו מול העיניים אוניברסיטת מזון כזאת. אף אחת לא הרימה מעבדה לחקר שוק. במובן הזה, ביף היא פחות מסעדה ויותר סטארט-אפ. אם בסטארט-אפים האלה של ההייטק היו מתכנתים קוד בשר מושלם כזה, כמובן.
0 ל-100. ביף
השלב הראשון של הסיפור הזה קפץ לצלחות המתכלות של אורחי המתחם כבר לפני כשנתיים, והגביר עוד יותר אשתקד, עדיין מתוחם כמהלך זמני של קצביית מיטמן, או "כפופ-אפ הארוך בהיסטוריה", כפי שמגדיר אותו בצדק עומר לגזיאל, אחד משלושת האחים המנהלים את העסק המשפחתי. עכשיו, עם חותמות והצהרות ומסגרות והבטחות, הוא סוף סוף מסיים את המסע שלו, רק בשביל להגיע לאותה נקודת פתיחה בדיוק.
ההתחלה, האמצע והעכשיו הם אותו חלום בדיוק - מומחי בשר שמשתמשים בידע שלהם וביכולות שלהם, בשרשרת התפעולית שלהם ובתשוקה שלהם, כדי למכור את הדבר האמיתי, ללא תיווך וללא גזירת קופונים באמצע, ללא פשרות ובלי תירוצים. כבר אז, עוד לפני שלוח השנה של 2024 התחלף מיוני ליולי-אוגוסט, מקיץ לקיץ אמיתי, היה ברור שפופ-אפ זה *לא*. זה אכן החזיק מעמד יותר מרוב המסעדות העירוניות. עכשיו הוא פשוט מפנה מקום לדבר הבא, שהוא גם אותו דבר בדיוק, משופר.
זה פשוט ובסיסי - שלוש מנות שכולן וריאציה על סטייק וצ'יפס, וזהו - עד כדי צחוקים, אבל רק מבחוץ. מבפנים זה שיכלול של הכול כדי שאפשר יהיה לשמור על הרמה, לשמור על המחיר, לשמור עליכם שלא תחכו יותר מדי, לשמור על השפיות. השפיות של כולנו.
מכונת הצדפה המפורסמת של ההמבורגריות הגיעה לכאן כדי לעזור, למשל. בשבילה, נוצר חיתוך ייעודי במפעל של מיטמן, כך שהיא תוכל להיות מתוכנתת ולהוציא קראסט אידיאלי ואמיתי, ושילוב בול של מידיום מבפנים ושחום מבחוץ. 90 שניות מלחיצת הכפתור הראשונה ועד ההתרוממות האוטומטית, פליפ קצר על המשטח הלוהט, כמה שניות רגיעה על הרשת, סכין, ובתיאבון.
מינימום התעסקות, מינימום כוח אדם, מינימום שעון. כל השאר מקסימום.
התפריט, אם אפשר לקרוא ככה לשלט שגם בפונט הכי גדול שלו לא תופס יותר מכמה סנטימטרים, כולל שלוש אופציות - סינטה (89 שקלים ל-280 גרם עם צ'יפס או שעועית ירוקה, סלט קולסלואו ורוטב צ'ימיצ'ורי), אנטריקוט (99 שקלים ל-300 גרם עם תוספת) ומגש זוגי (עם שתי קציצות קבב ושתי נקניקיות, שעועית וצ'יפס ושני קלחי תירס קטנים, וסך הכול 870 גרם ב-205 שקלים).
אם חיפשתם משהו אחר, זה לא המקום. אם חיפשתם משהו אחר, בוודאי נעצרתם בדרך לשם מול המקום הזה בדיוק, או מול המגשים שיוצאים ממנו, או מול החלון הגדול השקוף שמראה (בכוונה) את המטבח, ומראה (בכוונה תחילה) את הסכין החותך בבשר. המבטים, כצפוי, מתמגנטים. העיניים מזילות דמעות ריר. התכניות משתנות. אי אפשר אחרת מול זה.
וזה טעים. הסינטה מחולקת לשני נתחים בני 140 גרם, חתוכה דק, כמעט כנשנוש, ומפצה באישיות עבה, נוכחת, מיצית. האנטריקוט מפזר שומן בקצוותיו ובשרניות במרכזו, ממלא את הפה (וגם ואת היומן של הקרדיולוג ההוא שלכם שאמרתם שתקבעו אליו צ'ק-אפ). הקבב נהדר, יודע שלא באתם בשבילו ובכל זאת גונב לפחות חלק מההצגה. ואיתו הנקניקיות, רחוקות מאוד מאחיותיהן הטראשיות, מעושנות במקצת ועם דואט מפתיע מאוד של פריכות ורכות.
גם הצ'יפס מצוין, והשעועית עושה את שלה. כלומר, עוזרת לכם לשדר לסביבה שאתם שומרים על תזונה מאוזנת. קיטו, בלי פחמימות, הדרך שלכם לגן עדן סלולה. בפועל, מול המגש הזה, אתם כבר די שם.
להגיד שאין בעיר דיל כזה זה בדיחה. אין בארץ כולה דבר כזה, ואעז לומר שגם בעולם כולו מנסים למצוא עדיין נוסחה שתאפשר ככה. בתמחור זול אנחנו נתקלים פה ושם, ולרוב נרתעים בצדק מפאת המשמעות החבויה של המספרים על איכות הבשר. סטייקים מצוינים כולנו אכלנו, אבל לרוב במסעדות ובמקומות מתמחים, שעצם הישיבה בחלל מנפחת את החשבון. על חוויה משלמים. גם על שכר דירה וארנונה. כולנו הבנו את זה מזמן.
פה, בגלל המאפיינים ובגלל האחים, נוצר משהו אחר לגמרי. בשר אמיתי במחיר שרחוק מלהיות אמיתי, ובכל זאת - נשבע - אמיתי לגמרי. אם חוליה אחת בשרשרת הזאת הייתה אחרת, שונה, רופפת או חורקת, זה לא היה קורה. אפילו מיקומה של המזללה - הפופ-אפ היה מטרים ספורים מהקצביה, אבל ביף צמודה גב לגב אליה, כך שבסופו של שיפוץ הכול ישטוף יחד - משליך על הזרימה. זה חלק, עד השניה שבה המזלג נכנס לפה. מזלג, ואז אצבעות ידיים. כפי שתמיד חלמתם לאכול סטייק בהפסקת הצהריים שלכם.
אם חושבים על זה, כך בדיוק אמור להיגמר פופ-אפ ראוי, לא?
יש ארוחות חד-פעמיות, אירוחים ומפגשים שהם חוויה יחידנית וברור שכך. ויש את מה שמיטמן עשו - באו עם רעיון, יישמו ובדקו, התעקשו ובחנו אם יש להם משהו מוחשי ביד. הבינו והפנימו מה עובד ומה פחות, מה צריך ומה כדאי, וחזרו לעבוד, עד שהפופ-אפ הפך לדבר. הדבר עצמו. רק מלכתוב את זה אתה מותש. תארו לעצמכם ממש, ובכן, לעבוד בזה.
התוצאה היא משהו שאף פעם לא יהיה מושלם רק כי האחים עצמם לא מפסיקים לנסות לשפר. זאת חרדתיות שמובילה לפרקטיקה, צוחק לגזיאל, הפרעה שגוררת עשייה. בשביל כל השאר, עם זאת, זה בול. סטייק, צ'יפס, עודף מ-100. אין דברים כאלה, עד שיש.
ביף, מיטמן, שרונה מרקט, תל אביב