שבועות תנ"כי

בסוף השבוע נחגוג את חג שבועות, אחד משלושת הרגלים, בהם נהגו בני ישראל לעלות לבית המקדש ולהעלות זבחים, ואחד מהחגים העתיקים ביותר של היהדות. אבל בין פסטיבל עוגות הגבינה, הפשטידות והקישים שמאפיין את החג שנהגו אבותינו לחגוג, אין הרבה מן המשותף. כדי לאמוד במדויק על ההבדלים בין שבועות התנ"כי לשבועות המודרני, פניתי ל ד"ר אורי מאיר צ'זיק, מומחה להיסטוריה של התזונה, העמדתי בפניו את השאלה: איך חגגו כאן את חג שבועות לפני 2,000 שנה?

זוהי תשובתו: "לפני 2,000 שנה, ואף קודם לכן, בתקופת התנ"ך, חג שבועות לא היה חג החלב, אלא חגיגה של התוצרת המקומית בכלל ובפרט של קציר החיטה. באופן כללי, מרבית החגים שהיהדות מציינת, ובעיקר אלו העתיקים יותר (חנוכה ופורים הם חגים שנוספו ללוח השנה מאוחר יותר, ע.ת.) הם חגים חקלאיים במהותם: פסח זה ההתחלה של קציר השעורה ותקופת השיא של מיני ירק רבים. סוכות זהו חג האסיף, בו סוגרים את המחסנים ומתכוננים לחורף. בט"ו בשבט חוגגים את ראשית הפריחה והלבלוב. ספירת העומר, שתסתיים בשבועות, הייתה תקופה בעלת חשיבות עליונה בעולם העתיק. בסופה ידעו כמה חיטה ושעורה יש, והיו צריכים להיערך ולתכנן את המשך השנה בהתאם. בלי חיטה ושעורה אין את מצרך הבסיס, וצריך למצוא חלופות, תזונתיות או גאוגרפיות, כמו הירידה למצרים של יעקב ובניו בעקבות שנות הבצורת".

"היה מגוון מאוד גדול. היה הרבה ירקות וליקוט, צמחי בר למאכל וירקות. הבסיס היה דגנים: חיטה ושעורה, ואחריהם באו הקטניות: פול ועדשים. בנוסף להם ועל זה היו את הירקות: מלפפון, קישואים, אבטיחים ומלונים (שהיו שונים מאלו שאנו מכירים היום תחת אותם שמות. ע.ת.). עגבניות, פלפלים ותפוחי אדמה, שמקורם ביבשת אמריקה, לא היו, אבל גם בלעדיהם הצליחו להסתדר מצוין".

"אני חושב שמה שאנחנו צריכים לחגוג בשבועות זה את עונת קציר החיטים, מפה מגיעה חשיבות החג. במגילת רות (שנהוג לקרוא בתקופת החג) מסופר שרות ובועז ונפגשו בגורן – המקום בו טיפלו בחיטה, ויש פה קשר ישיר בין עונת קציר החיטים לשבועות.

להפוך אותו לחג החלב הוא עניין בעייתי בעיני, ובלי שום הצדקה היסטורית. במקום לחגוג את התוצרת המדהימה שיש לנו, אנחנו חוגגים חג מסחרי שקשור לחלב, שלאורך ההיסטוריה, התפקיד שלו פה היה הרבה פחות מרכזי ממה שהוא היום. לא אכלו פה כמעט חלב בקר, וכשצרכו מוצרי חלב זה בעיקר היה כזה שהגיע מצאן. במקום להתעסק בתוצרת המקומית אנחנו עוסקים בתוצרת חלב, שהיא אמנם מקומית, אבל לא קשורה למסורות ולאדמה שלנו. אגב, אפילו כשאומרים ארץ זבת חלב ודבש, יש חוקרים המעריכים שלא התכוונו לחלב אלא ח?ל?ב, במובן של שומן כבש או עז".

פריקי זו דוגמה ומופת למאכל מקומי שעדיין מכינים אותו ומוזכר במקרא, ושקשור לכל התרבויות שפעלו פה. אני תמיד טוען שצריך להשתמש באוכל המקומי כדי לקרב בין התרבויות. כולן שאבו מאותה חומר שהוא התוצרת המקומית, מה שהיה פה ומה שצמח פה, כולן שימרו את המזון שנמצא פה.
בעבר לא הייתה השקיה ולא היה דישון, אז השתמשת במה שהיה הכי מתאים לאדמה ולמקום: שמן זית, חיטה ושעורה. כשאני עושה תיקון ליל שבועות אצלי, אני חוגג ממש את התוצרת המקומית, את מה שיש לנו – את שמן הזית הכי טוב מהעצים הכי עתיקים, הפריקי שעדיין מלא ניחוחות עשן, הירקות הכי טריים, לחגוג את כל מה שמקומי וכל מה שהוא חלק מהתרבות שלנו פה. אני לחלוטין חי את התרבות הזאת ומנסה לגרום זאת לאנשים אחרים".