למרות שניסינו כמעט את כולם, השולחן האסטרטגי ביותר בברנקה בר נחשף רק אחרי כמה דקות של מחשבה-החלטה-ישיבה. יש כאן חלל פנימי קטן שאפשר לשבת בו על בר קטן עוד יותר אך עתיר התרחשויות ושקשוקים, ויש את עיקר העניין, בדמות רחבה חיצונית על המדרכה, תחומה היטב ומפרידה היטב בין חול של אנשים הולכים וקודש של אנשים שותים, ועם כל מיני קומבינציות של משענות וגבהים וזוויות, אבל המנצח, מסתבר, יושב דווקא למעלה.
זה היה יכול להיות דימוי בוטה עד כדי מבוכה שעוסק באל ובדת (ובאותם קודש וחול), אבל הכוונה כאן היא מילולית לגמרי, כי המבט הראשון שהתרומם מעט מעל הלואו-בול (ומדובר בהתרוממות קשה, הקוקטייל מעולה, נגרוני רום-שוקולד, עם רום כהה בהשריית פולי קקאו, ורמוט די טורינו, צ'ינר וביטר קקאו, וגם מקלון שוקולדי ומריר מלמעלה, לסגור את כל המעגל הנהדר הזה) נתקל בשכן קרוב, בקומה הראשונה של הבניין הפינתי על זמנהוף וקינג ג'ורג' בתל אביב.
שם, במרפסת סגורה בתריסים שפעם היו גאווה ישראלית והיום הם בעיקר טעות היסטורית, על כיסא נוח ומול שולחן עץ קטן, מתנהלים חיים שלמים, ונסגר עוד יום. ביחד, ולחוד. היו שם המון קימות והמון ישיבות חזרה. המבטים נפגשו והעיניים ניהלו שיחה שקטה שעיקרה נקודת מבט ונקודת התרחשות, חיים לצד חיים, עד שכל מה שמתחשק לך זה להזמין אותו למטה לשתות משהו, ביחד.
הברנקה בר הוא קצת מכל הסיפורים האלה, והרבה מכל מה שהעיר הזאת, והאנשים האלה, מספרים. הוא התחיל את דרכו בסוף 2018 כאח הקטן של הפוסטר הוותיק, וגם דגל בעקרונות היסוד שלו, שהם להיות בר שכונתי פשוט ושפוי שגם נשאר כזה - בקטע הכי טוב והכי חריג בעיר הזאת הרי - מספיק זמן, ועם מספיק קהל, כדי לנסות ולהשתנות.
השינוי הזה מורכב, לכל הפחות. אתה לא רוצה לטלטל את הספינה יותר מדי, בתקופה שבה המים סוערים כל כך עד שטלטול נוסף הוא כבר אחד יותר מדי. מצד שני, אתה כן רוצה להתעדכן ולהישאר מעודכן, לא לקפוא ולא להשתבלל, להמיר שמרנות בחיוניות, ולשדר משהו לעולם, ולעצמך.
שם, בתשדורת הזאת, נעוץ סימן שאלה נוסף, מהותי בחיי הברים בכלל, ובחיי הברים העירוניים במיוחד. היא נוגעת לנקודת האיזון הפנימית שלך, ולמקום שבו אתה מרגיש עדיין נוח בין קוקטייל-בר ובין אותו "בר שכונתי". יותר מדי לצד אחד, ואתה הופך ל*מעבדה* ומתחיל להעביר את לילותייך בין עשן וקוביות קרח מעוצבות. יותר מדי לצד השני, ואתה מוזג בירה ותו לא ומעביר את משמרותייך בין כפכפים, גופיות ומשהו מטוגן ליד.
מכל המילים האלה, ומכל השאיפה הזאת לאיזון, אפשר לכתוב עבודה סמינריונית מעמיקה, ולצאת איתה אחר כך לעולם הקואצ'ינג. ברנקה בר פשוט הביאו את נעם שרת.
קודש של אנשים שותים. ברנקה בר
היא צעירה (30 בקושי), אבל כבר סוחבת בתרמיל עבר תעסוקתי מרשים ומספיק ביטחון - של שני הצדדים - כדי להצטרף לברנקה בר כשותפה בניסיון להגיע לאותו איזון בין שכונתיות חמימה ובין מקומות שבהם יש יותר מדי סספנדרס על ברמנים, ופחות מדי מהות שמחזיקה אותם.
ההצטרפות הזאת הפכה מקום חביב וכייפי לסוד תל-אביבי שמור מאוד שבו-זמנית גם צועק את עצמו למדרכות אחד האזורים ההומים והסואנים ביותר בעיר. חשוף ונסתר, אבל הכי בחוץ שיש. סודות כאלה, כולם יודעים, הם הסודות הטובים ביותר.
הפינה של הברנקה מושיבה בשעת ערב מוקדמת של יום חול גם חברות טובות מספיק כדי לחלוק את אותו צד של השולחן, גם דייט נינוח מספיק כדי לכלול כלב גדול ושקית קניות מהסנטר, וגם עובדות של המקום עצמו, שאינן במשמרת, אך מרוצות מספיק בשביל לערבב עבודה והפסקה. התמהיל הזה הוא הרבה דברים, כמובן, אבל אחד מהם בטוח מעיד על בר נטול זחיחות, ונטול פילטרים.
התפריט מציע עדיין הרבה בירה, כוסות יין שרק אחת מהן חוצה (מעט בביישנות, ראיתי) את רף 40 השקלים, קוקטיילים מיוחדים וגם שיחוק גאוני בדמות קראפים - 700 מ"ל, שהם נגיד 4-5 מנות אישיות, במחיר קיבוצי (120-155 שקלים) שאפילו מתכווץ עוד טיפה במהלך ההאפי האוור, ובכל מקרה מסכם דיל של ממש - כן, גם אתם לא באמת חולקים קראף.
חוץ מטירוף הנגרוני-קקאו, יצרה כאן שרת "אמארו-קולדה" (רום כהה, מיקס אמארו, קרם קוקוס, אננס וליים, 46 שקלים), "סנטוני קלאב" (פיסקו, אמארו סנטוני, סירופ היביסקוס, , לימון, וניל ומקציף טבעוני), טייק-אוף חכם על הג'אנגל בירד הקלאסי, אספרסו מרטיני מעודכן (עם קולד ברו, ברור) וגם שידוף מותאם אקלים, ובמיוחד אקלים ישראלי, ובמיוחד אקלים ישראלי של קיץ, בדמות "The Italian Reviver" - ג'ין, ליקר ברגמוט, ורמוט קוקי ביאנקו, לימון ומעט אבסינת' - שהוא חופשת יאכטות בארץ המגף, עם כמות קטנה להפתיע של ג'ט-לג (ושל האנגאובר).
הקראפים נוטים לקאלסיקה. נגרוני ונגרוני לבן וגם נגרוני סבגליאטו (שעשה קאמבק בעקבות ריאיון ויראלי מאוד ומפורט מאוד עם אמה דארסי מ"בית הדרקון", אבל מחזיק היטב גם אחרי הוויראליות), אפרול שפריץ ואמריקנו, בליני וגאריבלדי - גירסת הקמפרי-תפוזים שמתעקשת על תפוזים סחוטים באמת, ועל פלאפיות מושלמת.
שרת חלמה כאן על בר שמתמקד באמארו, הדיז'סטיף האיטלקי המריר ועתיר הצמחים. היא זיהתה שם ואקום מקומי ובנתה תפריט מותאם שמתווך את הנעלם הזה לישראלים, לרבות מסלולי טעימה ועירבובים מורכבים יחסית.
החלום הזה עדיין מתרחש, וכך גם מרכיביו, אבל שנה ויותר על הרחוב, שהיא גם שנה ויותר מול הקהל עצמו, לימדו אותה שיעור קטן על מתינות, שיעור בינוני על קצב ושיעור גדול על אורך רוח. הם לא לימדו אותה, להערכתי, שום דבר על צניעות, בעיקר כי לא היה כאן צורך. לא מדובר בטאלנטית בעיני עצמה שמגיעה ללמד את הילידים קוקטייל גלובלי חדש. להיפך. מדובר במישהי שיש לה את כל הסיבות להגביר, אבל עדיין מעדיפה לעבוד בשקט, לזוז בשקט ולדבר בשקט. הרעש, נסו בעצמכם, מגיע רק אחרי שהיא מגישה לכם קוקטייל.
בשתי מילים בלבד, הייתי מגדיר אותה כאזהרת מסע. לא עבור מטיילים, חלילה, אלא יותר עבור העולם כולו, ומה שיקרה לו כשהסופה הזאת תתחיל להחתים דרכון. אפשר להגיד בזהירות, אבל בביטחון מלא, שבריחת המוחות לא מאיימת עלינו רק מעולמות הרפואה וההייטק. גם ברמנית שיודעת דברים אבל מעדיפה לקחת אותם לחו"ל היא חיים טובים פחות עבור כל אחד מאיתנו, פה.
כרגע, לפחות, היא נמצאת בדיוק בנקודת הזמן שבה הראש מתחיל לחשוב מה הלאה ואיפה הדרך, איזה נתיב לקחת בה ומתי אפשר להתחיל לצעוד. עד אז, ועד שזה אכן יקרה, היא הולכת בינינו ומציעה בעברית בקבוקים שבהם שיקויים אלכוהוליים שרק נראים כאילו לא עבדו עליהם קשה מאוד, ועם אינספור כשלונות בדרך. עד אז, ועד שזה אכן יקרה, היא ממירה דתות-שתייה בקצב של לקוח אחד בכל פעם. עד אז, וכשזה יקרה - זאת רק שאלה של זמן, קחו את זה ממני - היא תגרום גם לשכן מהבניין בפינת זמנהוף וקינג ג'ורג' לרדת מהמרפסת בקומה 1, להתיישב בשולחן אסטרטגי פחות, לשתות משהו, ולחזור לחייך.
ברנקה בר, זמנהוף 26 (פינת קינג ג'ורג'), תל אביב, 054-4475077