מול הפקה כזאת אפילו אהרוני לא עומד: המשפט המדהים שחשף את "הניצבים"

אחרי שמונה פרקים סוף סוף נחתה עליי ההבנה למה האודישנים של העונה הזאת מרגישים כמו אוכל שחומם במיקרוגל לאחר ששכב יומיים במקרר.

לכל הטורים של "נועצת שיניים": בלוג מאסטר שף בוואלה! אוכל
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל

זה קרה אחרי עוד מנה של כרוב ממולא ו"ביתי בטעם", ואחרי שהשופטים כבר צחקו על עצמם שהם עומדים לטעום - חכו לזה - גלילת חצילים. הכול השתנה סביבנו בשנה האחרונה, ורק מאסטר שף, שלא השכילה להתעדכן, נותרה בשלה, ועוד הוסיפה מבחן כניסה שגרם למיאוס רגע אחרי שהתחיל. פסטה פטה מישהו?

זו לא סתם אמרה, הקורונה באמת שינתה את העולם כמעט ללא היכר, והיא גם עשתה את זה לעולם הקולינריה.

היא הכריחה את המסעדנים לעשות שמיניות באוויר ולהמציא את עצמם מחדש, והיא שינתה גם את הבישול בבתים שלנו. היא לקחה למאות אלפי ישראלים את חוש הטעם, אבל גם הכניסה למטבחים שלנו הרבה מאוד טעמים חדשים.

בחסות הסגרים בבית כולנו פתאום הפכנו לקולעי חלות, מקצצי קציצות, ממלאי ממולאים ומגלגלי גלילות. יותר מזה, הבשלנים הביתיים קונים היום מכונות ואקום, טאבון לפיצות וסט סכינים יקר. הקציצות שלכם לא מעניינות אותם, ממש כפי שהחלות של איילת שקד לא.

כמו בכל עונה, מאסטר שף הביאה השנה בשלנים ביתיים, רק שהעונה זה לא מספיק. השנה כולנו בשלנים ביתיים. אנחנו רוצים לראות בתכנית האוכל שלנו וירטואוזיות ויצירתיות, לא את מה שמונח כל השבוע בסירים העייפים שלנו על הגז. תודה, טעמנו. לפרק השבוע קראו הממולאים באים. השאלה צריכה להיות מתי הם הולכים?

בתוך סבך הקציצות והממולאים, היו הפרק כמה אלומות אור. הראשונה והבולטת בהם הייתה אתי אלימלך, תכשיטנית ואישה שעושה חשק לחיות.

למנת הפתיחה היא הכינה את הבנאליה של קנלוני חצילים, אבל בניגוד לאחרים לפניה, היא בחרה לתבל אותו בתבלינים אסיאתיים וברוטב עגבניות אינדונזי, ולצרף טוויל - מעין דף פריך ותחרתי שהוא קישוט חובה במנות מתיימרות. השופטים, שלא הבינו בהתחלה לא את התיבלון ולא את הגודל של המילוי בהשוואה למעטפת החציל, לא יכלו להפסיק לאכול.

למנה שניה היא הכינה רנדנג, קארי אינדונזי עם פרגיות וחלב קוקוס, שעליו הונחה תערובת בוטנים וקוקוס הקרויה SERUNDENG שמעניקה למנה את הקראנצ' שהיא צריכה.

אהרוני, האיש שהיה בכל מדינה וחור בעולם, דווקא הסביר שהמטבח האינדונזי הוא הכי פחות מוצלח ממטבחי דרום מזרח אסיה, כי אין לו זהות ברורה. ובכל זאת ההתלהבות הייתה גדולה. למיכל זה היה "ממש ממש ממש טעים". ואייל, שלא מפספס הזדמנויות לפלרטט, אמר ש"כשאוכלים את זה יש זרימה אינסופית של ארוס לפה", ו"כשמוצצים את הלמון גראס יש צמרמורת בראש". אוקיי בומר.

עוד מתמודד שהצליח לסקרן, למרות שההתחלה שלו עברה דרך סיר של כרוב ממולא בפלוב, היה אמיל, צלם ועורך סרטים ממוצא קווקזי.

אמיל, שחולם על אוכל כמקצוע, הגיש סיר ממולאים שלא התרככו מספיק. השופטים אמרו שממולאים זה רק עניין של הינמסות והתאחדות, אבל הטעם ה"מאוד ביתי, לטוב ולרע", גרם להם להעביר אותו.

למנה השניה הוא הכין רביולי ריקוטה ותרד ברוטב חמאת מרווה ועגבניות. השופטים עפו עליו ברוב קולות, ואני מהמרת עליו כמתמודד שיגיע רחוק מאוד. הוא לא יהיה חף מטעויות וכנראה יפשל איפשהו בדרך, אבל רואים עליו שיש לו יד. וגם לב.

והייתה גם נעמי, בת 28 ואמא לחמישה ילדים שהכינה סביח של חציל ממולא שנראה הבטחה גדולה, אבל הסתיים במילים קשות כמו "ארון תבלינים" ו"מצבורי בהרט".

האודישן שלה, שאותו היא עברה איכשהו בסוף, הוא אולי המדגם המייצג והמבאס של המבחנים העונה - סובל מחוסר איזון בטעמים, ובעיקר מיד קלה של השופטים על הסינר.

חוסר האיזון - ביטוי יפה ל"זה לא טעים" - המשיך איתה גם למנה השנייה של דג מרוקאי וחלה שסבלה גם היא מתועפות תבלינים וחריף. מיכל ואייל לא חסכו בביקורת אבל העבירו, ואהרוני, האיש שציפינו ממנו ליותר, התלבט והעביר בסוף בטענה המופרכת ש"אם מחריגים את התבלינים רואים שיש לך יד". הלו. מה היא יד אם לא תיבלון?

הרבה בשלנים עברו העונה לא בזכות, אלא בחסד, חסד שלא ברור את מי הוא משרת. (סתם, ברור שהוא משרת את ההפקה שזקוקה לניצבים שיוכלו לעוף במחנה האימונים, עוד שלב מיותר בדרך לפרקי האולפן, אגב).

כולי תקווה שבעונות הבאות - ואין לי ספק שיהיו - ישכילו בתור התחלה לבטל את מנת הכניסה שגרמה לכולנו למיאוס מחציל ומסלק, ועל הדרך יכניסו רק את מי שראוי. אחרי הסגרים הארוכים של השנה האחרונה אני בטוחה שיש עוד כמה ידיים מופלאות שמסתתרות בבתים ורק מחכות להתגלות.