"אי אפשר להשוות, אבל מותר לתהות אם אי פעם תהיה לנו מרקיה כזאת כאן. לפחות כפופ-אפ של חורף. ואם תהיה, איך תהיה, ואיזה מרקים תהיה, וכמה יעלה"
מעטים המקרים שבהם מבקרי אוכל רחוב עלומים מקבלים תשובות לשאלות הכי טרחניות שלהם. נדירים ממש, האמת. רוב הזמן, בואו נודה בזה בלי להתבייש, מדובר בתיבת תהודה אינטימית מאוד, שבה תלונותיך ניטחות על קיר קרוב, ושבות להכות בך בפרצוף ללא רחמים. מתי יפסיקו להגיש כאן צ'יפס גרוע? למה המסעדות נדיבות רק כשמדובר בחלוקת כלי פלסטיק? מי באמת חושב שהקוקטייל ה"זוגי" מספיק לשני אנשים?
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל
שאלות נפיצות, כאמור, ללא מענה. כמוהן יש אינספור, שאלה אחת לפחות לכל משלוח שחוצה את הכניסה לרחוב, או לכל הושבה על ארגז תנובה ורוד שעיריית תל אביב מיהרה למתג בכספים שנגבו מדוחות שפקחיה מיהרו לחלק.
שאלה אחת, עם זאת - שנצעקה כאן לפני חודש בדיוק ולא באמת חשבה שתזכה למענה - אפשר למחוק מהטו-דו הביקורתי שלנו: אחרי 73 שנות קנאה חו"לית, יש סוף סוף מרקייה מעולה בעיר.
"סופר" (SOUPER, אמרנו מרקייה, אמרנו משחקי מילים, יש אזיקים שאי אפשר להסיר כנראה) היא החוליה החדשה ביותר בשרשרת - אחרי קיטשן מרקט, אונזה, משייה ועוד - שבעזרתה מקיפה קבוצת "בארכה האוס" את עולם המסעדנות הישראלי. גם היא, כמו שותפותיה לבידוד, מנצלת מטבח רפאים לכדי התמקצעות נישתית (סיר, מרק, נחמה) אך נדרשת במיוחד בימים אלה (חורף, בית, אותה נחמה).
יש כאן קונספט - למה צריך קונספט בקערת מרק בכלל ומתי הפכנו לעם שחושב בקונספטים? - אך הוא פשוט. מרק פלוס קראמבל פלוס בריוש מרכיבים ארוחה שלמה במחירים של 46-54 שקלים. באנו אדישים, שועלי קרבות מרקים ותיקים שראו דלילות ותפלות במקומות שהיו חייבים עושר טעמים, קמצנות בקערות שכל-כולן דורש רוחב לב. חזרנו מרוצים ושבעים. אפילו, אין חשש מבילד-אפ מוגזם, שמחים. בסך הכול מרק, כן, אבל כזה שגורם לך לחייך.
דגמנו מרק "פרובנס" (מרק בצל על בסיס ציר בקר, יין לבן, שום וטימין) עם קראמבל אפונה ובריוש מעושן (46 שקלים), מרק "אורנג' סאמוי" (קרם בטטה, גזר ודלעת על בסיס קארי צהוב, קרם קוקוס, כפיר ליים, למון גראס וג'ינגר) עם קריספי שאלוט ובריוש שום-פטרוזיליה (48 שקלים), "בנגקוק תום יאם גאי" (מרק עוף, צ'ילי אדום, בזיליקום תאילנדי, באקצ'וי, עגבניות שרי, אטריות אורז וחזה עוף) עם צ'יפס כרישה ובריוש קלאסי (52 שקלים) וגם "בטטה קסבייה" (קרם ארטישוק ירושלמי, תפוח אדמה, מרווה ואגוז מוסקט) עם קרוטוני חמאה ובריוש לימון (54 שקלים).
מרק הבצל היה כהה, מעט מתקתק, צרפתי מאוד בטעמיו ולבוש היטב לסערה החורפית. הייתה חסרה בו מעט גבינתיות, צורך שטופל מיידית באופן עצמאי, אבל זוהי ביקורת קטנה וכמעט קטנונית בהקשר הכולל של הקערה.
המרק הכתום הטבעוני לקח את כל מה שאתם יודעים על מרקי דודה כתומים והעלה אותם על טיסת לילה לאיי תאילנד. הוא היה חריף במידה שלא הצריכה אזהרת צפייה, סמיך מאוד ואיזן נפלא את קיט-טעמי-אסיה שבדרך כלל הורסים כאן מנות.
הלאה, לתאילנדי נוסף. התום יאם גאי, הגירסה האקזוטית למרק העוף "שלנו" שמככבת כבר שנים ב"בית תאילנדי", סיפק פלאשבקים עמומים, מרירים-מתוקים, לפעם ההיא שהתעקשנו (ובצדק) להזמין אותה בעודנו יושבים בתבשיל האקלימי הייחודי של מדינת האיים. קצת חריף, קצת ירוקים, קצת אטריות ועוף, וביס של עגבניה שמרגיעה את הכול. מרק שהוא חופשה.
המנה האחרונה שידכה בין ירקות השורש המעט מפוהקים לכדי מרק חלק מאוד, שמנתי וטעים, אך מעט משעמם. גם הוא, כמו שהבנתם כבר בטח, היה הרבה מעל לרף העלוב שאליו הורגלנו.
ליד המרקים עצמם, במעין מגש קרטון ייעודי ואלגנטי יחסית, מגיעים גם הבריושים והקראמבלים הנבחרים, משלימים ארוחה שהיא קצת יותר מדי לאדם רעב, ו-"אני לא מאמין שסיימתי הכול" לאותו אדם רעב בדיוק, עשר דקות לאחר מכן.
הבריושים טריים ושחומים, גדולים, מאופיינים בטעמם ומתחרים ודאיים בקטגוריית הנטבלים האולימפית. קעריות הקראמבל (גם כאן הורגשה נדיבות) סיפקו חשמל חיוני למה שנחשבת לפעמים כארוחת ברירת-מחדל. הם היו קריספיים, חדים בטעם ונחושים במרקם, והותירו את שקדי המרק הביתיים במזווה.
אימפריית המרקים של "Hale and Heraty", בסיס היציאה הגבוה של ביקורת המרקים הקודמת כאן, לא תעשה עלייה ארצה לעולם, וזה בסדר. החורף כאן - מופע מגוחך שמשכו השנתי המצטבר לא עולה על שבועיים - לא מצדיק תפריט סירים עשיר שכזה. הוא כן דורש, אבל, מכת חום יעילה ומדויקת, סוגרת פינת צהריים ומשמחת פינות אוכל לעת ערב. זה בדיוק מה שקיבלנו כאן.
בקיץ, האנשים של "סופר" ישימו עליהם כנראה בגד ים ויתחילו לקצוץ סלט. עד אז, אפשר להתקדם לשאלות אוכל בוערות אחרות, כי זאת נפתרה.
"סופר", הזמנות דרך וולט