פיתה, חריימה וחיוך מבעל הבית. זה היה יום טוב בסך הכול

לא קל למצוא מקום של אוכל אמיתי בצפון הישן של תל אביב. עוד יותר קשה למצוא בעיר איש שאוהב את העבודה שלו

אידיאולוגיה בפיתה. קציצות של J17 (צילום: אסף אינגבר)

לא צריך להיות מומחה לכלכלה בשביל להבין שמסעדה זה עסק ריסקי בשוטף, גם בלי מגיפה עולמית שמטילה אימת סגירה על כל עסק שבנוי על שירות לקוחות. זו אמת די פשוטה ומוכרת.

לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל

למסעדה שמראש מגבילה את התפריט שלה ומייעדת אותו לקהל יעד מצומצם - למשל, לטבעונים - יכולה להיות איזושהי עדיפות צרכנית על מסעדות אחרות. העניין הוא שבתל אביב, לצד מסעדות טבעוניות נהדרות, ניתן גם למצוא אופציות טבעוניות כמעט בכל אחת ממסעדות העיר, כך שכל היתרון הזה הולך לאיבוד.

במילים אחרות: פתיחת מסעדה טבעונית בתל אביב היא לרוב עסק לא כלכלי, אלא הגשמת חלום אידיאולוגי. מדובר ברמה הגבוהה ביותר של אקטיביזם, וזה ראוי להערכה. מצד שני, עם כל הכבוד לאג'נדה החיובית, בסוף, אם לא יהיה טעים - לא יהיה עסק.

"עוד שנה אני האיש הכי חכם בת"א, או הכי אידיוט"

פיתה די מושלמת עומדת לקבל שדרוג פלילי

לכתבה המלאה

"שובה של הפחמימה". J17:

יש מסעדות שחלק מהטעם שלהן נובע מהישיבה במקום. J17 היא מקום מובהק כזה

עם המחשבה הזאת בראש הגעתי למסעדת "J17" ברחוב ירמיהו (כן, מספר 17, פיצחתם את הצופן) בתל אביב. המסעדה, שנפתחה לפני כמה שנים כמין שלוחה טבעונית של חומוס אשכרה המיתולוגי שנמצא במעלה המזרחי של הרחוב, עברה מאז כמה גלגולים, שמות ובעלים - כולם טבעונים - עד שנתפסה על הזהות הנוכחית שלה.

הזהות הזאת היא מסעדת פועלים עם אוכל ביתי מהסירים, אווירה מאוד נינוחה, מלצרים ומלצריות צעירים עם קעקועים של עמותות לרווחת בעלי חיים וכמה מנות שכבר הפכו למוכרות בקהילה הטבעונית המקומית, כמו קציצות הירק ברוטב חריימה, שמרגישות כאילו נשלקו מן הים.

ואז הגיעה הקורונה. ניחוחות הפתילייה התנדפו מעבר לדלתות הסגורות. האווירה הביתית נשכחה, כמו גם המלצריות המקסימות שהוחלפו בשליחי וולט ממהרים. על טעם ועל ריח יש הרבה מה להתווכח, אבל על דבר אחד אפשר להסכים - יש מסעדות שחלק מהטעם שלהן נובע מהישיבה במקום. J17 היא מקום מובהק כזה.

רות תבור בכנסת:

"אלחם על פת הלחם שלי. לא רוצה לגמור את החיים שלי בזבל"

לכתבה המלאה
שמחת חיים אמיתית. פופ-אפ הקוסקוס של J17 (צילום: אביב חופי)
מדובר במין דיינר דרכים עם אוכל ביתי, ותחושה מאוד לארג'ית ופמיליארית שיכולה להתאים גם לבילוי עם ילדים וגם לסגירת פינה של נהג מונית (או משאית)

פתיחת מקומות הבילוי מוצאת את J17 בתקופת ביניים מוזרה. המסעדה פתוחה ואפילו עברה רמונט חיצוני קל, אם כי האווירה הקז'ואלית נשמרה גם מבחינה אסתטית. שינוי מהותי באופי המסעדה נקלט כבר עם ההגעה למקום - המסעדה עברה למוד של שירות עצמי. זו לא הייתה בחירה, אלא אילוץ. המסעדה פשוט לא הצליחה למצוא עובדים, כשרוב המלצרים בדימוס מעדיפים להמשיך לקבל דמי אבטלה עד הקיץ.

גם זה לא קילקל את ההנאה. ואפילו להיפך, הגישה החדשה של הזמנה בדלפק, עם עמדת שירות עצמי למזיגת סודה או גזוז מוסיפה לתחושת הביתיות. מין דיינר דרכים עם אוכל ביתי, ותחושה מאוד לארג'ית ופמיליארית שיכולה להתאים גם לבילוי משפחתי עם ילדים וגם לסגירת פינה של נהג מונית (או משאית). וכל זה, בלי מוצרים מן החי.

צפו

כך נראית ארוחה של מקדונלד'ס, 17 שנים אחרי

לכתבה המלאה

לפחות בגלל הניצוץ. השניצל של J17:

בהיעדר צוות, הבעלים אסף מתפקד כמאבטח, מלצר, מארחת וגם מקפץ בין הסירים וההזמנות שיוצאות מהמדפסות של חברות המשלוחים. הוא עושה את כל זה עם חיוך על הפנים

התפריט הטבעוני של המסעדה שופע במנות. אולי אפילו שופע מדי. ספרנו 10 ראשונות, 10 עיקריות (לא כולל ספיישלים) מהסירים, חמש מנות "אקספרס" של אוכל מהיר בצלחת, ועוד חמש מנות בפיתה או בלאפה. כל זה לא כולל קינוחים, ספיישלים משתנים של "מנות מהעולם" שנכנסות להרצה לתפריט ואת פופ-אפ הקוסקוס החדש במקום.

קשה להאמין שבמטבח אחד יכולים להתמקצע בכל כך הרבה סוגי מטבחים - מחריימה מרוקאית, דרך טורטיה מקסיקנית, אושפלאו בוכרי, תבשיל לימה איטלקי ועד צלי בורגיניון צרפתי וקינוח הודי מושחת. ישיבה על הבר עוזרת לכוון את הקיבה לכיוון הנכון, כשניתן לראות בדיוק אילו סירים עומדים כרגע על הגז ואיזה תבנית נכנסה בדיוק לתנור.

בהיעדר צוות, הבעלים אסף מתפקד כמאבטח, מלצר, מארחת וגם מקפץ בין הסירים וההזמנות שיוצאות מהמדפסות של חברות המשלוחים. הוא עושה את כל זה עם חיוך על הפנים ובשמחה אמיתית של אדם שנהנה מהעבודה שלו ומאמין בה. בשלב זה אני מבין איך הוא הצליח לשרוד את שנת 2020 הנוראית.

סליחה, הבקלאווה הזאת עושה בחילה

הסערה הגזענית של מאסטר שף

לכתבה המלאה
טיגון עמוק הוא טיגון עמוק, אבל למי אכפת? הפלאפל של J17 (צילום: אסף אינגבר)
האם זה יותר טעים מפלאפל רגיל? לא בטוח. האם זה יותר בריא? ובכן, טיגון עמוק הוא טיגון עמוק. האם עצם קיומה של המנה מעיד על תעוזה יצירתית? אהלן וסהלן

אני דוגם מספר מנות מוצלחות מהסירים. תבשיל במיה שיישב טוב עם חובבי הז'אנר, תבשיל אפונה וארטישוק שמוגש עם בצלים מקורמלים ומצליח להפתיע בטעמים המורכבים שלו, שווארמה סייטן "עם תבלינים מלוינסקי" שממש לא מנסה להתחקות אחר טעמי השווארמה הטבעוניים המוכרים (והיבשים לרוב) אלא משיגה איזו עסיסיות בזכות הבצל שמוגש איתה. אף אחת מהמנות לא מפילה אותי מהכסא, אבל כולן טעימות וסוגרות פינה.

גולת הכותרת, לא במפתיע, הייתה ונשארה מנת "החריימה". אלא שהפעם היא זכתה לטוויסט. המנה, שמוגשת באופן מסורתי על תוספת כמו פירה שורשים, קוסקוס, אורז וכו' שסופגים את הרוטב הפיקנטי - קיבלה חיים חדשים כשהוכנסה לתוך פיתה טריה לצד פלפל צ'ומה שובב. מה נגיד ומה נאמר, זה היה יום טוב להיות בו טבעוני. זו לא מנה שתזכה את המסעדה בכוכב מישלן, אבל בהחלט יכולה להתחרות בתחרות אוכל רחוב מסורתית.

בשלב זה נשלף עוד תפריט חדש של מאכלים בפיתות, שכולל שתי מנות מאוד מעניינות של פלאפל, שמוגדר על ידי אסף כ"בריא". ובכן, לא מדובר לא בפלאפל ובטח שלא במנת בריאות - אבל עדיין מדובר בהברקה טעימה למדי. במקום בלילת חומוס ו/או פול, אסף מטגן בשמן עמוק קציצות בורגול ועדשים או קציצות כוסמת ואפונה, והתוצאה - במפתיע - טעימה כפי שהיא יצירתית. האם זה יותר טעים מפלאפל רחוב רגיל? לא בטוח. האם זה יותר בריא? ובכן, טיגון בשמן עמוק הוא טיגון בשמן עמוק. האם עצם קיומה של המנה מעיד על תעוזה יצירתית? אהלן וסהלן.

סיום הארוחה, שירדה עם קפה טורקי עם קאימק מכובד, כיאה למסעדת פועלים, מצא את הקיבה המלאה שלנו במצב מאוזן. מצד אחד, שבעים ומרוצים, ומצד שני בלי תחושת נפיחות או כבדות, מהיתרונות הפחות מדוברים של ארוחת צהריים טבעונית. רגע לפני שאני יוצא, אסף שולף עוד כמה תפריטים שהוא עובד עליהם, עם שמות של מנות מהמטבח האירי, האמריקאי והאסייתי שאף פעם לא חלמתי לראות בגרסאות טבעוניות. צריך חולמים כמוהו בתוך קהילת האוכל הטבעונית. אם לא בגלל האוכל, אז בגלל ניצוץ החדשנות והיוזמה.


J17, ירמיהו 17, תל אביב

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully