צריך להיות אדם מסוים מאוד בשביל לא להתעכב בימים אלה מול התמונות התל-אביביות המדהימות של יעל רוזן. אלה נשלפו לאחרונה מהאלבומים והמחסנים, אובקו מעט ונתלו במקום היחידי שבו הן אמורות להיות תלויות - רחוב דיזנגוף בעיר, בין הכיכר המחודשת לשדרות בן-גוריון.
המהלך - יוזמה יפה של העירייה, תחת הכותרת "דיזנגוף בשחור לבן" - מציג כחמישים צילומים של רוזן, כולם מתור הזהב של מקטע הרחובות הזה, והיא עצמה מגדילה לעשות ומפנקת בעמוד הפייסבוק שלה עם פריימים נוספים, מרגשים לא פחות.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
יש דברים שלא השתנו - העישון בבתי הקפה, למשל, או כפכפי האצבע המנדטוריות לגברברי העיר. יש כמה שכן, קופצים עליך בחדות מהתמונה האפורה וצועקים את שנגזל - הסטייל שהוא לא כפכפים, האוטובוסים (קו 6 להילטון מישהו?) ובעיקר המיזם ההיסטורי המופלא הזה שנקרא "מדרכה".
מדובר, ככל הנראה, כי אני כבר שכחתי, ברצף הנדסי אחיד וחלק יחסית שתוכנן מבעוד מועד כדי לאפשר להולכי הרגל ברחוב לנוע בבטחה בין כביש לכביש. התמונות אינן מתמקדות בקסם הזה, ובצדק, אבל הוא נוכח בכולן. בחלקן ממש אפשר לראות אותו ולייחס לו חלק חשוב מהפריים. זה מוזר, אני יודע, בעיקר כי אני מביט בזוג חברות שפוסעות ברחוב ובא לצעוק להן דרך התמונה, ודרך עשרות השנים שמפרידות בינינו כעת, להיזהר מהקורקינטים.
950 מטר מפרידים בין הכיכר הזאת, נקודת הפתיחה של התערוכה, ובין הרחבה הבהירה של תיאטרון הבימה. אחת צפופה באנשים ודלה בספסלים, השנייה עמוסה בקטנטנים וחלשה בצל. שתיהן מבטיחות להיות נקודות מפלט אורבניות על רחוב שקצת מאבד שליטה על עצמו, ושתיהן לא מצליחות לקיים עד הסוף. לא הייתי ממליץ, למשל, לאף הורה לעזוב את ילדיו לשוטט חופשי באחת מהן. למעשה, לא הייתי ממליץ גם להורה עצמו לשוטט שם חופשי.
אבל היי, לפחות יש פרעצלים.
תור הזהב. התמונות של יעל רוזן
הסניף החמישי של "בבקה בייקרי" התמקם לפני שבועות ספורים בכיכר הבימה, סוגר בכך רצף עירוני מתבקש מהצפון הרחוק מאוד (כלומר, רחוב משה סנה בעיר, לא רמת הגולן) שהוא לוקיישן הבכורה, ופותח דלתות למה שהיא לבטח סדרת קהלי יעד נישתיים מאוד אך מרובים מאוד - אנשי בוקר, אמהות טריות, אוספי הגנים, וגם סתם עוברי אורח שקיבלו עוד אופציה ראויה במסלול ההליכה שלהם.
האחיות שיר וקורל גורן גייסו את האח גל, הלכו כאן על שעות פתיחה רחבות (מקיצים כבר ב-7:00 וערוכים להתנפלות של ממהרי הקפה והמאפה, סוגרים ב-23:00 וערוכים להתנפלות של אחרי ההצגות בהבימה) ונדירות יחסית, הרחיבו גם לשבת ומביטות על כל זה כעת בעיניים מרוצות, אם כי חסרות מעט שעות שינה.
התוצאה היא, כבר עכשיו, נקודת הזינוק האידיאלית לפיקניק הבא שלכם.
הסניף עצמו רחב מאוד נדל"נית ומאפשר שיטוט נינוח יחסית גם בימי קורונה. רעיונית, הוא מחולק לכמה אגפים. מהותית, הכול מתחיל ונגמר במשחקי הבצק המשפחתיים, ובמידת החשקים שלכם להשתתף בהם.
יש כאן מדפי פרעצלים עמוסים בתצורת לחמניות ארוכות (5 ב-20), ביסים או בייגלס, ובטעמים שנעים מהמסורתי ועד הסגלגל (סלק) והבריא יותר, יש מקררי מעדנייה עם סלטים למריחה, לצד קופסאות גדולות של סלטים שהורכבו ממש עכשיו במקום, וגם כמה וכמה ויטרינות, שהופכות את הבחירה לקשה עוד יותר.
האחרונות מציעות עוגות אישיות, לרבות טארט לימוני נהדר ויצירה שוקולדית אקסטרימית, וגם סנדוויצ'ים מאותם פרעצלים, מגודל סוגר פינה שמטפס למעלה. אחד מהם, על בסיס קורנביף (ועם איולי פסטו, בצל סגול, זיתי קלמטה, ריבת בצל, גבינת מנצ'גו וירוקים, 32 שקלים), מדגיש את הקנבאס הריק והגדול שעליו מציירים כאן כרגע. כלומר, הפחמימה המושלמת כבר מתרחשת פה, וכעת מרכיבים עליה דברים, בונים ומפרקים, מנסים וטועים ובעיקר מצליחים.
טריה, לוהטת, רומנטית. הפוקאצ'ה של בבקה בייקרי
וכך, אחד מאותם חידושים הוא שולחן פוקאצ'ות צבעוני. הבצק הטרי, מלבני וארוך, יוצא מהתנור הסמוך, מקבל בשמחה את התוספות - עגבניות ומוצרלה קלאסיות (32 שקלים), למשל, או גבינת עזים עם תרד ובצל (באותו מחיר) או מסתדר היטב בלעדיהן (פוקאצ'ה עמוסת גרעינים או שומשום ב-15 שקלים). אותו תנור מעלה הילוך בשעות אחר הצהריים (ובקרוב אף מוקדם מזה) עם תפריט הפיצות המוכר של בבקה (אישית ב-38 שקלים).
את כל זה אתם יכולים לסיים עם אותם קינוחי ויטרינה, עוגיות בשירות עצמי מעגלות המאפייה הגבוהות או עם עוגות השמרים הרכות והמתמסרות שמונחות כמטען נפץ קלורי במרכז החלל, ומחכות להפעלתן על ידי חבלני-הדיאטה המסתתרים בתוך כל אחד מאיתנו.
בקצרה, אין דרך לעבור כאן בלי להגזים ולהיסחף, אבל כשמדובר באוכל זאת הגזמה כיפית וסחף בלתי מסוכן. או במילים אחרות: בואו להעמיס עם כמה שיותר אנשים ועבור כמה שיותר אנשים, או שתבואו לבד, כי אין "שרינג" תל-אביבי הגיוני יותר מזה, וגם אין "אני לא חולק" מוצדק יותר.
הנורמליות המתוארת בתמונותיה של רוזן אינה נשענת על שום מניפולציה. היא לא קופצת ולא צועקת, מקסימום שמה יד קלה על הכתף ומראה לך איך עיר יכולה להיות - אנשים, חיוכים, חיים.
משהו כמו חמישים שנה אחרי שהעדשה הזאת הזדנגפה ללא מפריע, אנחנו עדיין מחפשים בדיוק את זה, ונדחקים בעל כורחינו מהרחוב השבור לכיכרות שמספקות קצת יותר מפלט. מזל שמשפחת גורן שם כדי לקלוט אותנו.
בבקה בייקרי, תרס"ט 2 (כיכר הבימה), תל אביב