המחיר כולל שעם

לפני המצאת פקקי השעם, בעבר הרחוק, פקקו את צווארי הבקבוקים בעור או בבדים ספוגי שמן. זה החל להשתנות אי שם בשלהי המאה ה-17 כשהחלו לייצר בקבוקי יין בעיצוב אחיד והשעם החל לשמש להם כפקק. יש הטוענים כי הנזיר דום פריניון, שהיה אחד האחראים גם ליינות המבעבעים ולערבוב יינות מכרמים שונים, היה זה שהחל את השימוש בשעם. היום, כ-70% מכלל יצרני היין בעולם בוחרים לבקבק את בקבוקי היין שלהם בפקק שעם ומחקרים מראים שהלקוחות עדיין מעדיפים פקקי שעם על פני כל חלופה אחרת.

בלתי אפשרי לקחת מפקק השעם את תפקידו הרומנטי שלו. חליצת הפקק והצליל המיוחד שלה, גורמים עד היום להתרגשות, שאף טכנולוגיה אחרת עוד לא השיגה. תחילת השימוש בפקקי השעם בישרה על כניסת תעשיית היין העולמית אל העידן המודרני, ומכאן ואילך אפשר היה ליישן יינות שהתפתחו היטב בבקבוקים. ההבנה שפקקי השעם מסייעים לאיטום מושלם, להתפתחות טובה של היין ולמניעת התחמצנות, הובילה לביקוש גדול לשעם ולהתפשטותו המהירה.

הירידה באיכות השעם, בשנות השמונים, שגרמה לעלייה באחוזי הבקבוקים ה-'פקוקים', ה-'משועמים', או בפשטות: 'הפגומים', הביאה יקבים רבים לחפש חלופה אמינה יותר, כמו פקקי הברגה, פלסטיק או זכוכית, אך היום הבעיה הזו כמעט ולא קיימת, לפי אנשי חברת 'אמורים' חברת השעם הגדולה בעולם. פקק השעם הטבעי נחשב גם היום לסגר אמין ביותר, ומתפקד טוב במיוחד כאשר מדובר ביינות פרמיום המיועדים ליישון ארוך.

שעם הוא חומר טבעי, המופק מקליפת עצי אלון השעם הגדלים בטבע באזורים שונים. האזורים הנרחבים ביותר נמצאים בספרד ובפורטוגל, היצרנית והיצואנית העולמית הגדולה ביותר של מוצרי שעם, בה גדלים
כ-700 אלף הקטאר של יערות עצי אלון השעם.

אורך חייהם של עצי השעם, שהם עצים ירוקי עד, הוא למעלה מ-200 שנים, גובהם יכול להגיע עד 60 מטר והיקפם המרבי ל-12 מטרים. פקקי השעם מיוצרים מחלק ספוגי המצוי בגזעי העץ, שמחדש את ימיו כקדם לאחר כל קילוף. רק מהשנה ה-25 ניתן להתחיל לקלף את העץ בפעם הראשונה.

על פי חוק הקילוף יבוצע אחת לתשע שנים, כששנת הקילוף, או הבציר, רשומה על גזע העץ. הקליפה משני הבצירים הראשונים משמשת לתעשייה, ורק אחרי הקילוף השלישי, כלומר אחרי 43 שנים, הקליפה מגיעה לרמת דחיסות אופטימלית. ומתאימה לייצור פקק שעם. העבודה היא ידנית ולא קלה, מתוך התחשבות באיכות הסביבה ושימור הטבע. הקילוף אינו מזיק. הוא אפילו בריא יותר לעץ ולסביבתו.

את קליפת העץ מניחים על משטחים נקיים לתקופה שבין חודש עד שישה חודשים, לפי לחות וצפיפות החומר. לאחר מכן עובר השעם תהליכים כמו חיטוי, חימום במכלים גדולים כדי לנקות ולעקר אותו, ריכוך כדי להפוך אותו לגמיש ועוד.

השעם, הוא חומר נושם, טבעי וגמיש, שלא משתנה ועמיד לאורך זמן. לפקק יכולת אטימה, אורך חיים, משקל קל ועמידות בפני חמצן, נוזלים ולחות. פקקי השעם מיוצרים באיכויות משתנות. לפי אנשי 'אמורים' 80 עד 90 אחוזים מהפקק הוא אוויר, מחולק לכ- 800 מיליון תאים זעירים, מהם חודר אל בקבוקי היין מעט מאוד חמצן. כמות האוויר הזעירה שומרת על טריות היין ומונעת את השפעותיו המזיקות של החמצן, מה שמאפשר ומסייע ליינות בעלי פוטנציאל יישון לפתח מורכבות.

הבעיה הגדולה ביותר בתעשיית פקקי השעם היא ה- TCA, טרי כלורו אניזול בשם המדעי, הידוע גם בשם 'קורק' או 'שעמת'. מדובר במולקולה שנוצרת מחשיפה של בקטריות לכלור, שנמצאת כנראה ברצפת היער, מתפתחת בסביבות לחות, וגורמת לפגם ארומטי כשהפקק נגוע.

המולקולה זוהתה על ידי החוקר הנס טאנר שזיהה את הסכנה הגדולה שהיא מעמידה בפני תעשיית פקקי השעם. בשנים האחרונות אנשי 'אמורים' מציגים מחקרים מדעיים בלתי תלויים וטוענים כי שכיחות ה- TCA נמצאת כיום בירידה מתמדת, לאחר מחקרים ומאמצים רבים, והון רב המושקע באיתור ונטרול הנגע.

תעשיית פקקי השעם מכניסה לפורטוגל קרוב למיליארד אירו מדי שנה, וכמעט כל יערות השעם במדינה נמצאים בבעלותה של 'אמורים', או חתומים מולה בהסכמי חכירה לשנים. החברה, שנוסדה בשנת 1870, מייצרת למעלה משישה מיליארד פקקי שעם בשנה, המטה שלה ממוקם בעיר פורטו, יש לה שלוחות בכל פורטוגל ומחוצה לה, והיא מוכרת מוצרי שעם למאה מדינות, בהיקף המגיע ל-740 מיליון יורו בשנה.

מוצרי השעם של 'אמורים' הפורטוגלית מיובאים לישראל על ידי חברת 'בית השעם'.