תחילת-אמצע מרץ, כנראה זמן האקלים הכי טוב שאילת יכולה להציע לאורך השנה, אבל הקינוחים של דויד גיל חכמים יותר מכל תחזית, ומוגנים היטב מאחורי זכוכיות ממוזגות.
זאת הייתה החלטה נבונה, בהתחשב בכך שהפופ-אפ המתוק הזה הוצב מבעוד מועד במרפסת הפתוחה של מלון "רויאל ביץ'", ובעיקר בהתחשב בכך ש"זמן האקלים הכי טוב שאילת יכולה להציע לאורך השנה" הוא עדיין, לא משנה מה, זמן שמש כמעט טוטאלי.
"מצאתי את עצמי חושב בעיקר על המדבר שלכם", סיפר לי גיל ימים ספורים לפני שנחת בארץ, "ועל איך אני מביא אותו לידי ביטוי במנות שלי". ובכן, עוד לפני שכף גדולה גורפת גאונות לתוך הפה, ניכר שיש מנצח.
קבלת הפנים שפתחה את פסטיבל יאם של רשת מלונות ישרוטל בעיר הדרומית עשתה את הדבר המתבקש ביותר, ומינפה את סערת הסוכרים היצירתית של גיל לכדי השקה שמחה במיוחד.
היו שם "פקקי שעם" שוקולדיים, "נרות" עוגתיים (שאפילו הוצתו וסיפקו אש, זה אשכרה עובד), "ביצים בקן" עם קרמל ופסיפלורה, וגם עוגת גבינה קטנה אך ממזרית, מבוססת קממבר ושמנת, חפה כמעט ממתיקות וכנראה הקינוח הכי לא ישראלי שאפשר להגיש בעיר הכי ישראלית שיש.
קולגה עיתונאית שחלקה איתי את הקינוח הראשון (והסכימה איתי מיד בסיומו שאנחנו לא חולקים יותר כלום ותודה רבה) החליטה שהמבחן הגדול של גיל הוא דווקא עוגיות חמאה קטנות, ארוזות בשקית פשוטה שבפשוטות. "זה כמו הווניל של הגלידריות", היא הצהירה בזמן שהיא מנסה את הראשונה. תוצאות הניסוי עדיין לא פורסמו, כנראה בגלל שהמבט על העיניים שלה הוביל אותי לפעולה שאילת מכירה יותר מדי טוב כבר שנים - חיסול מלאי זריז לתוך תיק גב גדול, תוך כדי מבט תמים בעיניים.
דולק, בטח שדולק. ה"נר" של דויד גיל
גיל מסיים את תצוגת האופנה שלו עם מה שהוא מכנה "בקלאווה", אבל היא בעצם *בקלאווה*.
אתה יושב ספקן, תוהה מה יכול כבר ספרדי לחדש לך עם זה, ורואה אותו הולך אחורה, ומכין אחת-אחת על המקום, רק אחרי שהזמנת. התוצאה היא כיסון לוהט, דק מאוד ופריך מאוד, שבתוכו קרם פיסטוק עדין. הפירורים מפריעים לך רק כשהשיניים הראשונות ננעצות. אחר כך שום דבר לא משנה.
"רצינו שף אורח שלא יתחרה באוכל הישראלי המצוין שיש לנו כאן, אלא ייתן ערך מוסף מעולם הקינוחים", הסבירו בישרוטל, שאירחה אותנו במהלך סוף השבוע. ברגעים כאלה של בקלאווה ועוגת קממבר, ניכר שהרצון הזה הוגשם בול.
אני תוהה כמה רשמית אמורה להיות קבלת הפנים הזאת, וחש קצת אנדר-דרסד כשאני רואה חליפות של מנהלי בתי מלון בכניסה, אבל מהר מאוד אני נטמע במה שהוא הגירסה הישראלית המוכרת של "דרס קוד השקות" - שים משהו ובוא, יהיה בסדר.
מהבר האחורי, שמשקיף בזווית פתלתלה לים המרהיב, אפשר לראות כמעט את כולם. שולחנות פרלמנט של קפה ועוגה שלא ידעו איזה מזל נפל עליהם עם העוגה הספציפית הזאת, סוקרי ויטרינה שלא יודעים במה לבחור ואז בוחרים פשוט באחד מכל דבר, וגם זוג שבדיוק יצא כנראה מהספא, או סתם ירד בחלוק מהחדר כדי לראות על מה המהומה. באילת, כמו באילת, אי אפשר באמת לדעת, וזה כל מה שצריך לדעת.
שעות ספורות לאחר מכן, אנחנו מתייצבים בפתח המסעדה הקטנה יותר של המלון, לארוחת הערב של רז רהב מ-OCD. אחזור שנית, וגם זה לא יעזור כנראה - מלון. אילת. רז. רהב.
הדיסוננס הזה - שף שמאכיל במסעדת הדגל התל-אביבית שלו מקסימום 46 אנשים בערב מתייצב במטבח מלונאי אילתי - הוא מדהים מלכתחילה, ובוודאות משהו שאליו שאפו מארגני הפסטיבל, תוך שהם ממתגים את האירוע, ובצדק, כהישג.
רהב עצמו מודע לכל זה, אבל מעדיף לגשת לאירוע טיפה אחרת. "יש כאן מטבח של שש קומות ולפחות 250 אנשים להאכיל הערב, אז בשלב מסוים הבנתי שאני לא יכול להתנהג כאן כאילו אני ב-OCD", הסביר, "אנשים יכולים לקבל אותי בכל מיני צורות, כאן הם פשוט מקבלים את הגירסה שרוצה לעשות את האוכל הכי טעים שיש".
המשפט הזה מתורגם לתפריט סגור, בן 14 מנות, המוגש במלואו לכל סועד. לחמניות הפארקר האוס המפורסמות שלו מוגשות לצד לחם מחמצת טרי, ואיתן נפרס על השולחן מקצה פתיחה מהמם, ובו ריבת שמן זית, צביטות חריפות וצבעוניות, חסה ממולאת פריקי, "טאקו שורשים", ברוסקטה מלחם שהוצל בעוז על ידי חבורת רהב ועליה דג ומיסו, וגם קטאייף כרוב. אם זה הילוך ראשון לנסיעה הזאת, זה הילוך ראשון בדלוריאן של מרטי מקפליי.
אחר כך יש קרפצ'יו קולורבי ברוטב שהוא גם חלמון וגם שקדים, צלחת קטנה של סשימי טרי ושיפקה וגם שתי מנות גדולות יותר, למי שאיכשהו הגיע לכאן ורוצה עוד, בדמות אנטריקוט ורוטב דמי גלאס בצלי, וגם "ניו אורלינס", גירסה מקומית של משהו שהוא בין פרייד צ'יקן לשניצל פריך, בתוך מגדל רב-קומות של לחמניה רכה, קולסלואו עוקצני ורוטב שסוגר סופית את האפשרות שתצא מכאן עם אצבעות נקיות, ועם כבוד עצמי.
הקינוח הוא מעין סורבה לימון (עם אצות וזעתר) וצלחת עמוקה של ענייני שוקולד ופקאן ו-ורדים. נציין שוב, כי זה עדיין לא שקע - ארוחת ערב בבית מלון באילת, כן?
המארח של רהב הוא ניסים לוי, השף של "רויאל ביץ'" שתחת אחריותו לא פחות מתריסר נקודות אוכל פעילות. אין לי מושג איך הוא עושה את זה, אז אני פשוט שואל ומקבל תשובה. "ספורט. אני עושה ספורט כל יום בחמש וחצי בבוקר, ורק אז מגיע לכאן עם האנרגיה הנכונה", הוא מסביר, "אחרת זה לא יעבוד".
לוי מתרה בנו לא לפספס את ארוחת הבוקר מחר, ובוודאי לא להעז לפספס את ארוחת השישי שלו, שהיא תצוגת תכלית כל-ישראלית שמתחילה מצוין ומטפסת מהר מאוד לאזורי המעולה. יש שם מספיק עיקריות בשביל כל ימי השישי שנותרו על לוח השנה של 2023, וכל אחת מהן בנפרד היא צלחת ענקית של היעדר ייסורי מצפון וחשבונאות קלורית. כשאני מבקש, בואכה מתחנן, מאחד הטבחים לעשות לי רק חצי חלה עם קציצות ולא כריך שלם, הוא כמעט צוחק עליי, ואז צוחק בלי כמעט.
חמישי היה כמעט כולו של רהב, ושישי היה כמעט כולו של לוי, אבל הקליק בין שניהם ניכר, והצית מערכת יחסית שמבוססת על כבוד והערכה הדדיים, בין קצוות הסקאלה הקולינרית של המקצוע הקשוח הזה. הם כבר זממו מזימות על הפסטיבל בשנה הבאה, וגם אתם צריכים.
תצוגת תכלית כל-ישראלית. ארוחת הערב באילת
"רצינו להכניס תוכן לחופשה של האורחים שלנו", הסבירו בישרוטל את המהלך, "לחבר שפים לחוויה קצת מיוחדת וליצור סוף שבוע שהוא בעיקר כיף".
הצהרה הזאת גובתה במעשים. לבד מרהב, בישלו כאן גם אבי ביטון, יוסי שטרית ונוף עתאמנה, וקבלת שבת סטריט-פודית חיברה את העיר גם לנדב ודניאל, הלל גרדי ולאוהד לוי, שגריר האוכל הבכיר שלה כרגע.
היו גם הופעות של רן דנקר, דלית רצ'שסטר ופבלו רוזנברג, ובעיקר תחושה טובה של התחלה ברגל ימין. עם תקלות, נכון, וחריקות פתיחה טבעיות, אבל עם רצון ללמוד, ולעשות עוד. "הפסטיבל הזה ישתכלל לאורך השנים", הובטח, "זה חזון מאוד גדול שלנו".
הדרך חזרה לשדה התעופה רמון שילבה ג'ט-לג כמעט חו"לי והנגאובר (קוקטיילים בג'ספר 08 של מלון אגמים במחירים שגוש דן כבר שכחה מזמן יעשו לך את זה, כנראה) מאוד מקומי, אבל גם את אחד ממופעי הכחול-לבן המשעשעים ביותר. בשיאו, תועד רהב עצמו בדיון מרתק עם נהג המיניבוס על הדרך הנכונה להעמיס מזוודות, בעוד עתמאנה מעלה זכרונות ממוניות אחרות שבהן נסעה, עמוסות לא פחות.
כשיצאנו לדרך לבסוף, כל מה שנותר היה לפתוח אוזניים ולזכור. היו שם שיחות מחתרתיות על דבש מתימן, דברים מאיראן שאפשר למצוא בדובאי, קינוח *בשרי* בבחריין, המלצות ירדניות, סודות מטבח, הטרנד הבא שיתפוס את תל אביב, כיוונים לאבקת חלב, שימושי אופיום, ומה לא.
לרגע אחד, ממש לפני הפנייה ימינה לטרמינל, התחשק לי לצעוק לנהג להמשיך לנסוע, ולא לעצור עד שכל הפנקס מתמלא בפנינים האלה.
"בשבוע הבא", הבטיח ניסים באחת הארוחות במבט שכבר ראה הכול, "אתה תשב בבית בערב שישי ותתגעגע אליי, לא משנה מה יהיה על השולחן". בהתחלה צחקתי. אחר כך הדחקתי. ביום ראשון נזכרתי, וכבר התגעגעתי.