אני מודה מראש שאינני מבין כלום בעולם התוכן הזה, אבל נדמה לי שמה שחנה עכשיו שני ספוטים ממני מכונה בעגה המקצועית "טרקטוטנדרחפניידחפורייזר". הוא קצת ג'יפ והרבה פתוח, בלי הרבה ברזל ועוד מעט מזה חומר והכי פחות השלדה ההיא שאוהבים מדי פעם להרעיף על מכוניות כדי שהן לא יתמוססו לתוך האספלט. יש לו גם שאיפות חקלאיות, אני בטוח. לפחות בתיאוריה, כי מה שיוצא ממנו הוא שתי חברות צעירות, עם כפכפים במקום נעלי עבודה, ומשקפי שמש במקום משקפי מגן.
אנחנו בארץ הבלתי זרועה שהיא *השרון*, אז שום דבר לא יכול להיות לא הגיוני פה. הקיבוצים גולשים למושבים, הים גולש לאדמה והגולשים סתם גולשים. איך אפשר להאשים אותם?
מסביב, פיתולי כביש ועקלתוני דרכים, וויז שמחליט כבר מפה - אמצע ישראל, מיינד יו - שהוא בביירות והתפרצות געשית כמעט של עגלות קפה ואוכל, קוקטיילים וכלי בית, כך שהאופציה היחידה לעשות קצת סדר בראש, ולהירגע, היא בים, במזגן, או בין הים למזגן, על הכטב"ם הכן מאויש הזה.
ועדיף, עדיף ממש, בעמק בראסרי.
נקודת הריכוך. פרייד צ'יקן של עמק בראסרי
כמעט שנתיים מאז שנפתחה (אם כי נדרשו לה הרבה פחות משנתיים לשם כך), מצליחה המסעדה המקומית של עידו פיינר להתייצב בדיוק איפה שאני מדמיין שהם דמיינו שהיא צריכה להתייצב. כלומר, תחנת עצירה ברורה מאליה עבור נוסעי ישראל המצפינים ומדרימים, יעד אוכל של ממש עבור תושבי האזור וגם אופציה מצוינת בשביל כל מי שלא החליט, ומוצא את עצמו בין לבין, בסביבה או באיקאה. החיים כאן הרי כאוטיים מספיק בשביל לספק לך את שני אלה בו-זמנית, אז למה שלא תהיה לאנץ' לתווך לך אותם ולרכך הכול.
קהל הצהריים כאן - אמצע שבוע סתמי של שגרת מלחמה בלתי סתמית בכלל - כאילו התייצב כדי למלא את כל השורות מלמעלה בחיים ובשולחנות, בצלחות עמוקות (והצלחות כאן עמוקות מאוד) וגדולות (גדולות מאוד). זיהיתי פרלמנט בוגר ופרלמנט מעט פחות בוגר, נשים ששברו את היממה הזאת לשניים, פגישת עסקים אחת לפחות וגם את את אותן צעירות, מהים בטוח, על אותו טנק פתוח, בדרכן לפרייד צי'קן. עוד נגיע גם אליו.
התפריט, מצדו, עושה בדיוק אותו דבר. מכאן, מהארץ ומאנשי האוכל של אותה ארץ, אבל בלי טרחונים ובלי מונולוגים מגלגלי עיניים. טרי וצבעוני ועונתי, של הקיץ הנוכחי בדיוק, בלי לציין אף אחת מהמילים האלה באופן מילולי. הוא פה, פשוט, מדבר את עצמו ושותק בו-זמנית. כמה שזה חריג, ככה זה משמח.
אם תרצו, יגידו לכם מאיפה העגבניות (סולי) ויעקבו אחר מטעי החצילים (נריה). אם בא לכם, תצאו מפה עם החנות של הלאבנה בערערה ועם הוויז שבסופו מחכה הדלעת של מכלוף בחצב. כולם מהללים חקלאות ומקומיות, קיימות וישראליות. לא כולם עומדים בזה (ו-וואוו כמה שאני עדין עם הניסוח הזה). פה, אתה לומד לגלות מהצלחת ועד העיצוב, נותנים לשקט לרעום באסים בלב, ובבטן.
זה מתחיל עם משחקי ירקות ושדות, אבל לא באמת נפסק, בהיותם כוכבים ראשיים וגם גונבי הצגה של הרבה מהמנות שיוצאות כאן (וגם של הקוקטיילים המצוינים, אגב). סלט חסה עם ויניגרט סילאן-רוזמרין, למשל, או קיסר מצוין. דלעת צלויה עם רוטב חמאה חומה ושנקליש (52 שקלים) וברוסקטת חצילים עם ויניגרט עגבניות, לאבנה וגבינה מלוחה (58 שקלים).
תמנון? כן, אבל עם גזר ועגבניות שרי, פלפלים ובצל סגול ועשבי תיבול ו-ויניגרט חרז ושאטה (64 שקלים). קלמרי? ברור, אבל מעל "קרם" עדשים, או יותר מסבחת עדשים, מרירה-חמצמצה-נפלאה (64 שקלים). דג נא, מן הסתם, אבל כחלק מתזמורת חקלאית שלמה שמנגנת על לצ'ה דה טיגרה.
משם, שבע כבר פחות ובעיקר יותר, מתחיל החלק ה"רציני" עוד יותר של התפריט. עד כה, עבודת מטבח נהדרת שידעה מה יש לה ביד ומה צריך לעשות איתו. מפה, קלאסיקות שמדגישות עוד יותר את המטבח, את העבודה בכלל, וגם את היד.
פטה כבד סמיך אבל קרמי, בשרי ומתקתק, עם מלפפון חמוץ וחרדל וריבה (62 שקלים), וגבעה של כנפיים מטוגנות (66 שקלים), זוהרות מדילוגים ברוטב ברביקיו-הדרים, ג'וסיות בפנים ושחומות-מתפצחות מבחוץ, ומשחקי פסטה - פטוצ'יני קרם לימון, רביולו קפרזה, לינגוויני שרימפס וגם סלמון שמנתי או בשר מפורק עם פטריות - מגוונים.
ואגף טבעוני שכאילו נולד לתוצרת הזאת. לא *אלטרנטיבה*, כי אם אופציה בפני עצמה, עם וגירסת המסבחה שמקבלת מעליה ירקות צרובים מצוינים ובורגר פטריות בלחמניית חלה. לידו, כבר לא טבעוני, המבורגר גם, מבשר, בכל זאת. ושיפוד שייטל עם משוויה חריפה ואיולי עמבה. שורט ריבס עם "צ'ימיצ'ורי טוניסאי" ושניצל עגל, סינטה 300 גרם עם רוטב פלפלת ופרגיות על הפלאנצ'ה, וקריספי צ'יקן מפואר - נתח עבה של פרגית שהעביר את רוב היום במרינדה, ואז בטיגון, ויצא מכל זה מוכן לרצות, עם הר של רצועות כרוב ליד, מטוגנות גם כן, לפגישת מחזור מסעירה של כל מה שידעת שעושה לך טוב, וקצת שכחת.
הקינוחים (42-52 שקלים), אתה מבין תוך כדי ארוחה, ייאלצו לממש עד לקצה את קלישאת הקיבה הנפרדת. הקינוחים, אתה מבין בתום הארוחה, ממש ייקחו לקצה את הקצה של כל זה, כי הם "פשוטים" כאילו, ומזכירים נשכחות, כי זה בדיוק מה שבא לך כמעט תמיד בשלב הזה, וכי כשבא לך, בא לך הכול.
יש פה פנקוטה שוקולד עם רוטב קרמל וטארט לימון עם קצפת גרניום, עוגת שוקולד "יומולדת" וטארט פקאן נפלא שאינו נופל לבום המתיקות השגרתי של התבניות האלה בדרך כלל, עוגת גבינה ניו יורק שעושה אותו דבר (כלומר, לא סופר-מתוקה וכן משובחת) וגם קרם באווריה "כמו פעם". אתם יודעים, בתקופה שבה רצית קינוח וקיבלת משהו שבאמת העלה לך חיוך ילדותי על הפנים.
פיינר, שמאחורי גם רוברטה וינצ'י המצוינת בפרדס חנה-כרכור ורוברטה'ס בורגר המצוינת גם כן בהרצליה, הוא טבח. זאת לא פרובוקציה. כך הוא מציג את עצמו, מסתבר, באסיפות הורים, וכך מתגאה בו בתו האולטרה חמודה שהזדמן לנו לשבת לידה בעודה מתלבטת לגבי הלגימה הבאה מבין תריסר כוסות תה לפחות שהיו על השולחן הפינתי שלה, ותוך כדי ניהול העסק כולו, למעשה.
בארץ שבה כולם שפים, וכמעט כל אחד מהם מתעקש על הטייטל עוד לפני שהוא מתעקש על השם עצמו, זה לא מרענן. זאת כמעט מהפיכה, סיבוב פרסה לעבר מה שחשוב ומה שאנחנו, מה התפקיד בעצם ואיך קוראים למי שקם בבוקר ומוכן לעשות אותו, רוצה לעשות אותו, שמח לעשות אותו.
ההשכמה הזאת, הכוונה הזאת, ובעיקר השמחה הזאת, פורצות מהמטבח החוצה, לצלחות ולשולחנות. אוכל ישראלי, איזה דבר זה.
עמק בראסרי, מתחם דור אלון, משמר השרון, 077-9800322