אל תעשה את זה, אני ממלמל לעצמי בשקט מתחת לכוס הזכוכית. אל. שום דבר טוב לא יוצא מתשובות כנות לשאלות שאת תשובותיהן לא רצית לדעת מעולם. אל תעשה את זה, אני ממלמל בשקט הולך ופוחת מתחת למזלג הכסוף. פשוט אל.
אולי זה האלכוהול שמשחרר מהיום הזה את כפתוריו האחרונים, התלויים גם כך על בלימה של רצון טוב ולא הרבה יותר מזה. אולי זה האוכל ששובר רעב ובילד-אפ. זה לא באמת משנה, כי אין באמת תירוצים, וכי בסוף אני אכן עושה את זה.
הסודות של רותי ברודו, כולל לקוחה עירומה ומשלוח של 16 אלף שקל
נעה מזהה מצוקה מאחורי הבר, וניגשת. היא עומדת במקום קצת יותר שניות ממה שהתפקיד שלה מחייב ומחכה לשאלה קצת יותר שניות ממה שהיא צריכה, עם עיניים שאומרות דבר אחד פשוט - תשאל, התרגלתי.
ולכן, "סליחה, אבל אפשר לשאול בת כמה את, בקטע לא קריפי? אנחנו פשוט מנסים לחשב אם בכלל נולדת כשישבנו פה על הבר בפעם הראשונה".
היא עונה*. התשובה לא מפתיעה בכלל, אבל עדיין מהממת.
דרינק אחרון, ופרידה. קופי בר
זהו הערב הלפני-לפני אחרון של הקופי בר, שהוא גם רגיל ושגרתי לחלוטין וגם מה שכנראה התרחש בריצה האחרונה בהחלט של "פנטום האופרה" בברודווי, לפני כארבעה חודשים.
מצד אחד, קהל משלם שהגיע כדי לראות, ובכן, הצגה. מצד שני, מסך שעומד לרדת ומטיל כל העת מלמעלה צל עצוב-מתוק על הנוכחים, שופך על האירוע צבעים עזים שבבירור לא היו בהוראות הבימוי המקוריות.
זהו תיאטרון החלומות של רותי ברודו. ההצגה חייבת להימשך.
שיר לכת. קופי בר
כמעט שלושה עשורים לאחר שהתמקם ברחוב יד חרוצים בתל אביב, חודשים מאז ההודעה הרשמית על המהלך ושבועות מאז ההודעה הרשמית-סופית-מוחלטת על התאריך האחרון, והקופי בר עדיין לא יודע בדיוק להגיד "סגירה".
כלומר, יש הזמנה לדרינק אחרון (מחר, 18 באוגוסט), יש כבר "מרפסת אקספרס" שתשרת את הבאים בחודשים הקרובים לעוד צהריים של טייק-אווי וטו-גו ויש כבר מובינג מוצהר לשדרות רוטשילד, אבל אל תנסו לדלות יותר מזה, ובעיקר אל תדברו על דלתות.
"לא סוגרים, עוברים". ברודו כותבת ללקוחות
ואיך אפשר, בעצם? כל צעד על רצפת הפרקט הכהה חורק קצת אחרת, ומרכיב יחד, תוך כדי הליכה, שיר לכת. זוהי שריקה של בית, זמזום של משפחה, פזמון חוזר, וחוזר, וחוזר הניגון. איך מעבירים דבר כזה בארגזים בלי לפגוע בהרמוניה, ובלי להרתיע את המובילים?
אתה מסתכל מסביב, ותוהה מה יקרה פה מחר. אוקיי, האלכוהול - זה שלא יישפך במסיבת הפרידה - ייעטף בפצפצים ויגיע לאנשהו בביטחה. גם האוכל כמובן. אבל מה עם הסכו"ם ששופשף בדיוק לרמת האצבעות הנכונה (אבל לא יכול להיות חלק, כנראה, ממסעדה חדשה)? המראות שהצליחו להראות בלי להראות יותר מדי? סידורי הפרחים שהתחילו גרנדיוזי ואיכשהו רק גדלו (חלקם משאירים כעת, למשל, 4% שלמים של עמדת שטיפת ידיים בשירותים)?
השיש והעץ, הזכוכית והמתכת, אבל גם הנשמה והזיעה, עיניים עצומות של עוגת גבינה וחיוך של ברמנית שעונה בפעם המי יודע כמה על שאלה לא מי יודע מה. יש לבנים שלא נכנסות למשאית. יש לבנים שבונות את הדרך.
שאלות, ותשובות. קופי בר
ברודו וקבוצת R2M עוד לא נפרדו מהקופי בר, ספק אם ייפרדו, אבל כבר יודעים לספר (מעט) על הדבר הבא - "רוטשילד 48" בשדרות רוטשילד (48, נו), כחלק ממלון R48, וממש מתחת, קצת באלכסון, למסעדת R48. אם לכם קשה, דמיינו את לוקחי ההזמנות (ותזכרו במקביל כמה קשה היה להסביר לכולם למה הולכים לאכול במקום שהוא "קופי בר").
המסעדה תמשיך, על פי התכנון הנוכחי לפחות, לדבר בשפת הקופי בר. כלומר, דגש (שהופך נדיר יותר ויותר בעיר הזאת) על ארוחות צהריים מושקעות ונגישות יחסית, עם חלק מהמנות המפורסמות של יד חרוצים, ועם רוב צוות העובדים שיעבור אף הוא.
"כשהמקום נפתח, הייתי מסתכלת על הרחוב ונדהמת שאנשים מגיעים", שיחזרה ברודו לפני כמה שנים, תוך שהיא מתארת את ההחלטה שהובילה לאותם סידורי פרחים, נזכרת בהצעות הנישואים (ובהצעות אחרות גם) שהתרחשו במקום, ומוסיפה סיפורים קטנים ומצוינים על טיפים ועל רומנטיקה. "זה היה הילד הראשון שלנו, הכול צמח ממנו. הגיע הזמן".
*בת 24, ולכן לא נולדה כשישבנו פה לראשונה. כאמור, יש שאלות שלא צריכות להישאל, במיוחד אם אתה לא רוצה לשמוע את התשובות