מאיר אדוני קבר את מאיר אדוני, והרשת הגיעה בהמוניה להלוויה

בגדול, מאיר אדוני חתם את הסטורי הדי מדהים שלו ב"שבת שלום", ולכן ניתן אולי לשער שזה מה שהוא רצה שיקרה. בפועל, את השלום הוא קבר עמוק באדמה כבר במשפט הראשון בערך, ואת השבת הוא הזניק למסע ארוך של תגובות, עקיצות והשתוללויות נוספות ברחבי הרשת.

רגעי האימה של אור יוסף | עוגיות ההצלה של רחל מאופקים | מה יש בתוך מנת קרב של חיילי צה"ל? | הכוכבת שנכנסה לראשונה לממ"ד | "בני ז***ת, יש מישהו בבית?": קלארו חוזרת עם דמעות בעיניים

ככה זה, כנראה, כשמישהו שמגדיר את עצמו כשמאלני לשעבר מאשים את השמאל בכל מה שקרה פה - לרבות מה שנראה כאחריות למתקפת הטרור הרצחנית של חמאס על יישובי הדרום - ולא עוצר את המונולוג עד שכל הגלגלים מתפרקים בנחרצות מהמשאית הדוהרת. דוהרת בכבישי חו"ל אגב. פחות פה.

זה התחיל, כמובן, בהבהרה גיאוגרפית אך גם קולגיאלית על כתפיו של אדוני, ולמעשה היעדרן מהאלונקה הקולינרית שנסחבת כבר שבועות על ידי אנשי האוכל הישראלים כולם (או רובם המוחץ, לא מכיר כאלה שלא נרתמו), המשיך בתהיות על עתידו של מחנה השמאל המקומי בהיעדר המנהיגות של השף, ולא הסתיים גם כשסרטונים של יצחק רבין התחילו להופיע בפיד. אכן זמנים מוטרפים.

מגן דוד גדול, לב ענק: עידן חבסוב לא עוצר | חרם ערבי על החומוסיה המפורסמת?! הישראלים הגיבו, בגדול | "אם מישהו יפגע בילדים שלי, אני פאקינג אהרוג אותו" | ב-1973 הן הצילו אותנו. עכשיו הן חוזרות

משם, לקחה הרשת שלל זוויות - חלקן בוחרות שלא להיעלב, אחרות מבטיחות "לזכור", ורובן, כפי שאנחנו כל כך צריכים בימים אלה, פשוט הצחיקו.

כך, למשל, נסלל הקשר החדש בין ראש הממשלה המכהן ובין אדוני (וגם בין ערוץ הבית של ראש הממשלה המכהן ובין אדוני), נשאלו שאלות לגבי מועד ההלוויה שהפכה לאינסטנט-מיתולוגיה, וגם הובעו דעות רבות, רובן נכונות אם חושבים על זה, באשר לרמת הניסוח, כמות סימני הפיסוק וסימני הקריאה, והיומרה.

בעתיד הוא יהיה בטופ של ישראל. בינתיים הוא "בצפון הרחוק" | TYO ממשיכה לנגן, גם על הטיטאניק | "יש לי בן שם בעזה, על מה בדיוק הוא נלחם?" | כך הפך האבטיח לסמל פלסטין | "לא הפסקתי לבכות. לא בשבילי, בשביל היהודים" | השעה הכי שמחה בעיר. עדיין | תומר אגאי קם מ"השבעה" והחליט להדליק | אהבה דרך האוכל, לפחות זה: הבית הרחוק מהבית של המפונים | "סנדביץ' המלחמה" שלא אשכח כל החיים

היו גם ג'ואי ופיבי מ"חברים" כמובן, עדויות על שפים שבישלו במהלך מלחמת יום כיפור, השוואות למנהיגים בעיני עצמם (וזהו בערך) כמו אלדד יניב, וסוגיות חשובות לא פחות, כמו זו שגילתה רק כעת איך מפרנסים משפחה בת 8 ילדים.

"אני, מאיר אדוני, בן לאמא סימה ואבא מנחם, יליד 1973, מודה ומתוודה שהייתי מהאפסים שתמכו והטיפו לשלום", כתב אדוני בסטורי רווי יצרים וסימני קריאה, שבו תיאר עשרות שנים של נסיעות בעולם והשתתפות במחנות שלום בנורבגיה ובירדן, "אני אבא לשמונה ילדים. חלמתי חלומות הזויים על עולם יפה, שקט ומלא באהבה, עולם שלא קיים ליהודי וישראלי".

הוא תיאר "מחיר ענק, אישי" על העמדות הללו. "הטיחו בי דברים נוראיים, הפסדתי לקוחות וקמפיינים, אבל נאחזתי בטמטום ההזוי שרציתי להאמין בו". כל זה, הוסיף, תם. "ב-7 באוקטובר בשש וחצי בבוקר מאיר אדוני נפטר. דקה אחרי נולד מאיר אחר".

המאיר החדש, הסביר, "מכה על חטא, מאיר שמתבייש שהיה חלק מההזיה של אנשי השמאל ההזויים שלא מבינים שאנחנו מוקפים במפלצות אסלאם קיצוני שאין להן עניין בשלום ונורמליות, אלא רק רצון לשרוף אותנו חיים. אני מתבייש".

הפוסט נחתם בבקשת סליחה "מהעם שלי, שלקחתי חלק בהונאה הגדולה של השמאל", בתפילה "לבורא עולם שיסלח לי, ובהבעת תקווה תקווה להשמדת "מפלצות חמאס ועוזריהן", כהגדרתו. "עם ישראל חי לנצח נצחים", סיים, "שבת שלום".

המילים האלה נחתו על צייצנים ומשפיענים בעלי עצבים חשופים, ובמהלך שבת שהפכה בשבועות האחרונים בעיקר לזמן התכנסות פנימית, ופחות לפלטפורמת טיולים ופנאי. בכל זאת מדינה באבל.

כך, הגיעו לסייע גנדאלף מ"שר הטבעות" אך גם אמיר חצרוני, צ'אבי מברצלונה לצד לארי דיוויד, שאולי מהפרלמנט, מקסימוס מרידיוס וקומבינציית אייל ברקוביץ'-יעקב שחר. לבסוף, הועלו זכרונות מהתבטאויות קודמות של אדוני (נחשו מה? גם הן לא לגמרי מחמיאות), עד שהתפנתה הבמה לרותי רוסו, אחת שלא מפסיקה לעבוד למען החיילים והמפונים.

"כל השפים הכי טובים שיש לנו פה בישראל מגויסים בהתנדבות כבר חודש וחצי בכל דרך אפשרית", כתבה בסטורי מבלי להזכיר במילה את אדוני עצמו (ואולי כך צריך, יותר טוב ופחות רע), "שיתופי פעולה מדהימים נוצרים פה, כי כולם מבינים שכשהכול קורס, ביחד ננצח ונבנה מחדש. תקופה קשה ויפה להיות בה ישראלים".