הדרך עד האוכל של אוהד לוי אמנם התקצרה משמעותית עבורי - 350 קילומטר, לפחות - אבל מדובר בחדשות טובות רק אם אתה מאוד אינטרסנטי לארוחותיך, וחרד רק לקילומטראז' שאתה עצמך צריך לעשות. בכל מובן אחר, וזה ברור מאליו, מדובר בפירות מדהימים, הכי טעימים שיש, מעץ המלחמה הארור שעדיין מכה פה שורשים.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
הדרך הזאת היא עבורי דקות ספורות על האופנוע מהבית ועד למתחם DNA שבקומת הקרקע של קניון עזריאלי בתל אביב, ועבורו ימים שלמים של לינה פה (מלון בעיר) ולינה שם (הבית מכניס האורחים של גיסתו בראשון לציון), ונסיעות בלתי אפשריות בתדירותן עד לבית האמיתי, בבאר אורה. "לפעמים אני לוקח טיסה, כי באמת כבר אי אפשר, אבל הרבה פעמים אני על הכביש, כדי לישון במיטה שלי לפחות יום בשבוע".
הוא מספר בעיניים הולכות ומחייכות על איך הוא זוחל לאותה מיטה ועל איך זו מתמלאת במהירות מעריכית כמעט בילדים ששמעו את אבא מגיע. המיטה הזאת היא מותרות בימים אלה. מותרות מוערכות. כשאין אותה, הוא עשוי למצוא את עצמו משלים 90 דקות של נמנום חטוף מחוץ לאולפני הרצליה, רק כי לא היה לו סיכוי לחשב נכון את פקקי הבוקר של המרכז, לעומת הכבישים הריקים של הדרום, לפני הופעתו באחת מתכניות הבוקר.
הוא עושה תנועה כזאת, עם הידיים, של הטיית המושב אחורה והשיניים כבר צוחקות מעצמן בגלל אנשים שעדיין מתייגים את עולם האוכל הישראלי כזוהר ועצל. "מה נראה לך", הוא בוחן, "אתה חושב שלא נרדמתי שם כמו גדול?".
ידיים גדולות. אלישע
לוי ו"אלישע" הם התוספת האחרונה למתחם משאיות האוכל האנרגטי-תמיד בלב תל אביב. זה התחיל כבשורה מסקרנת אך טעונת הוכחות, אבל שנתיים אחרי העסק עובד שם היטב, עם פיקים טבעיים בצהריים, הבלחות מעולות (אך זמניות) כמו דוכן הפיתות של ג'קי אזולאי, ותנועה ערה גם בשעות שבהן מסעדנים מקומיים לא מצליחים לפצח כמעט לעולם.
כשאני מגיע לשם קצת אחרי שש בערב, יש התרחשות על הבר האליפטי ויש עוברים ויש שבים, והמשאיות עדיין לוהטות מאש מטבחים. לוי עצמו, מגנט אנושי בגודל ובמראה ובסלביות של מי שעבר את מבחן אש הריאליטי, הוא התרחשות אחרת לגמרי, כזו שעומדת בפני עצמה.
אלישע הוא השם האמצעי שלו, וגם שמו של סבו (השני, לא ציון המיתולוגי מאילת). לעת עתה, ועם צער סגירת "מאמו" הנפלאה בעיר הדרומית, זה המעט שאפשר לקבל ממנו.
לעת עתה, ולעת עתה בלבד, כי התכניות גועשות והדברים מתרחשים, ולוי מג'נגל בראשו מספר גדול של כדורים שכל אחד מהם הוא בשורה. עד אז, מדובר בפריבילגיה של ממש, שהיא לאכול מהידיים שלו שוב, בלי מטוסים ובלי כבישים, מקסימום רכבת (אם הייתה כזו שאפשר לסמוך עליה כאן, כי באופן אירוני אנחנו מדברים ביום שבו הקווים הושבתו ושיתקו 70% מדינה).
והידיים האלה גדולות.
התפריט, בהתאם לאיש, מבולגן בקטע הכי טוב של המילה, משוחרר לחלוטין מתבניות ומארוחות מוסללות, ומייצג כמה מהמחשבות והתשוקות שעוברות בראשו של לוי מדי יום, ומדי לילה. כל הזמן, בעצם. תבשיליה מודרנית, הוא קרא לזה. היידה, תבשיליה מודרנית היא תהיה.
העיקרית שבמחשבות ההן היא אוכל בקערה, הגדרה מתומצתת שלו, שהיא גם די החלום הפרטי של כל אחד מאיתנו, כנראה, בטח בצהריים. דברים ליד דברים מעל דברים ומתחת לדברים, בלי יותר מדי התעסקויות וצלחות, ועם ההתערבבות האוטומטית הזאת שמוציאה שלם הרבה יותר גדול מסך חלקיו.
מפרום ארטישוק עם חמוסטה מנגולד ואורז רך (81 שקלים), למשל, היא כנראה המנה עם יחס הפוטוגניות-טעם ההפוך ביותר שנחשף לאדם, ולכן משחררת אותך כמעט באופן מיידי להתמסרות של כף ועצימת עיניים. קציצות ענק בתוך "סירות" ארטישוקיות חמצמצות, עם ירקות מבושלים כמו סלרי, דלעת ובצל שעושים עוד מאותה קשת טעמים, ואורז שבתחילה אתה לא מבין למה קראו לו "רך", ואז אתה מבין ישר. קערה של בני אדם. בני אדם רעבים.
מאותה תפיסת עולם מגיע גם סופריטו עוף מהיר "של סבתא שרה" עם ביצת עין מלמעלה וסלט מלפפונים-יוזו (83 שקלים), וכרוב מלפוף טבעוני ממולא אורז עגול וצנובר, מתובל בנדיבות בראס אל חנות ומקבל בשכנות טובה טחינה סמיכה ועלים ירוקים (74 שקלים). הממולאים של לוי, עוד מאותם ימי קורונה רחוקים אך בדיעבד שמחים של דקל דום 7 מהבית בבאר אורה, חוזרים עכשיו ללב הסיטי. מה צריך עוד להוסיף?
התשוקה הנוספת של לוי ושל רעייתו משרטטת חלום ותיק, בדמות מעדנייה-מזנון של אוכל מוכן לקחת הביתה. באילת, כמובן.
עד שזה יקרה - וזה בטוח יקרה - הוא מתאמן פה עם סלטים צבעוניים ומנעד רחב להפתיע של קופסאות טו-גו שירכיבו במשרד או בבית ארוחה מפוארת למדי, גם בלי "עיקרית" קלאסית. מסבחה חמימה עם גרגירי חומוס רכים, ביצה חצי קשה, צילי מותסס ופרוסות לחם של פעם (44 שקלים), כרוב מדורה באריסה (18 שקלים), אותו אורז רך וקומבינציית המלפפונים-יוזו מלמעלה (16 שקלים) או בולט תפוחי אדמה ממולא בשר עם רוטב קפה דה פריז חמאתי (42 שקלים), שהוא מסוג השילובים שאולי לא מרטיבים בולט בשגרה, אבל בהחלט צריכים.
לאלה מתווספים "השניצל של אלישע" וצ'יפס (84 שקלים), פילה דניס עם ירקות בפחם וטחינה-אריסה (89 שקלים), סיגר טלה מפורק עם חסה ורוטב חלפיניו-דבש (54 שקלים), מז'וז' דג ים ממולא בלחם ותבלינים, עם רוטב חריימה ואורז לבן וגם סלט ירקות קצוצים גס מאוד, עם טחינה-סרירצ'ה וג'אלה (64 שקלים), שהוא מה שסוגר עבור לוי עצמו את פינות הרעב כשהוא חוזר בלילה הביתה.
"איכשהו השילוב הזה עובד, ותמיד רציתי להגיש את זה. במאמו חשבתי שזה פחות מתאים, אבל עכשיו זה בול", הסביר, אם כי אתם לא זקוקים להסברים, כי מדובר בהגשמת חלום של לאכול את מה שהשפים באמת עושים לעצמם בסוף היום. כלומר, הכי פשוט, והכי טעים, שאפשר.
לוי מתזמן שלוש שעות וחצי בין גוש דן לערבה הדרומית, תיזמון שגורם לך לתהות על מהירות הנסיעה ועל השעות שבהן היא מתרחשת.
ברמקולים, הוא מעדיף פודקאסטים על פני מוזיקה. "אני אוהב לשמוע אנשים חכמים מדברים", תיאר, "מספרים על מה שקרה להם, על הטעויות והמשברים ועל איך הם הצליחו לצאת מהם ולהמשיך הלאה. רובם מספרים שאם הם היו עוצרים לחשוב, להתייאש, הם לא היו מצליחים לקום אחר כך חזרה ולהמשיך. גם אני ככה. תמיד, ובטח עכשיו".
אני מתזמן שלוש דקות וחצי בין עזריאלי הביתה. ברמקולים של הקסדה, אני מקשיב מחדש ללוי מספר על משברים וייאוש ועל הדרכים, הדרך בעצם, לצאת מהם בחתיכה אחת. הוא מתאר את אילת אהובתו הגיאוגרפית בהרבה עצב והרבה תקווה, ואת ילנה אהובתו הנצחית בהרבה רוך והרבה געגוע, ומנסה להסביר כמה הגיוני לחבר עכשיו את כל הנקודות הללו לכדי מסע אוכל ופרנסה של איש אחד, משפחה אחת, ולהוסיף עליהן בשורה פתח-תקוואית חדשה, בקרוב.
בסוף, חתם, פשוט ממשיכים לנסוע. אנשים חכמים שמדברים זה אכן מרתק, אבל אין כמו אנשים חכמים שמבשלים.
