מאז נפתחה ב-2019, ג'ורג' וג'ון נחשבת לאחת המסעדות המשמעותיות ביותר כאן. היא פועלת בקומת הכניסה של מלון דריסקו שבמושבה האמריקאית הקסומה, מרחק נגיעה מדרך יפו ומתחם נגה, ונפרדה לאחרונה מתומר טל, השף שהוביל אותה ומיצב אותה כמסעדת-על מקומית. לנעליו נכנסו טל סוחמי ואלעד דגן ממנסורה, מסעדה לא יומרנית וסימפטית שעבדה בסמוך.
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי
המעבר של השניים אינו הפתעה גדולה. מנסורה הייתה מרחב פעולה מאופק במכוון, שלא שיקף את מלוא מנעד יכולותיהם. מאידך, טרם ראינו אותם כצמד שמוביל מסעדת שף עם יומרה, ולכן הגענו לג'ורג' וג'ון להתרשם מחילופי הגברי המסקרנים במטבח.
דבר אחד ברור לא השתנה במקום, וזה היה ברור כבר מההתחלה - מדובר בחלל רב קסם, לא קולני או הומה מדי גם כשהוא מלא, כזה שמבדל אותה בבירור מהמקומות הנחשבים אך הגנריים, ולא מעמיס כובד ראש ומהוגנות רבה מדי. יש כאן מזיגה של כל האיזונים המתבקשים.
התפריט לא גדול, ומחולק לראשונות קרות, מנות ביניים מוקטנות, ומנות גדולות יותר. רף המחירים גבוה. לא כזה שמגיע לסטנדרטים של היקרות במסעדות ישראל, אבל יקר. התחלנו עם לחמים בעבודת יד (44 שקלים), פלמידה כבושה (96) מאגף הראשונות הקרות וקלמרי (140) מאגף הראשונות החמות.
במנת הלחם, שהוגשה תחילה, היו פוקאצ'ה, בריוש ולחם מחמצת, שלצדם הוגשו צזיקי, שמן זית ופלפל כבוש חריף. כל הפחמימות היו איכותיות, השמן מצוין והצזיקי והפלפלים אחלה. מכולם אפשר היה לקבל עוד ללא הגבלה ועשינו זאת פעם אחת לפחות או יותר. זו נדיבות נאה, ומנת לחם עם אמירה ים-תיכונית מקומית ברורה מאוד לפתיחה.
מנת הדג הכבוש התבססה על פלמידה עם רמולד, קרם חלמוני חופש וסלרי. זו הייתה מנה יפה מאוד שהזכירה יצירות אסתטיות ורבות צבע מהמטבח הצרפתי העילי. הדג הכבוש ברמולד היה טוב בהחלט. התקיימו בו איזונים ברורים ומידתיים. במינוניו הוא היה פעוט, זערורי כמעט. אליפסה קטנה וטעימה שנגמרה מהר מאוד והותירה תחושה של מתאבן יותר מראשונה, והרהורים פילוסופיים כמעט בלתי נמנעים על תמחור אוכל במסעדות יוקרה.
אם הפלמידה הכבושה הייתה טובה, מנת הקלמרי השוותה והעלתה עם פקיילה בתחתית, שעועית לימה, עלי לשון הפר, יוגורט לימוני וגלייז לימון כבוש. הקלמרי נצרבו בפלנצ'ה, הפקיילה העדינה נתנה בסיס ורקע, היוגורט חמצמצות עדינה ושעועית הלימה שבושלה במדויק הוסיפה מימד משלה, כמו גם רכות במרקם. יחד, חברו כל הללו למנה טובה במיוחד, חכמה ומלאת אופי, שאמנם הייתה קטנה ויקרה ממש, אבל גם עמדה ברף הציפיות ממסעדת שף יוקרתית.
המשכנו עם פילה פלמידה לבנה (188) וצוואר טלה (178).
מנת הדג הגיעה תחילה, קטנה למדי במימדיה, עם בר בלאן חמציץ, חמאה חומה, אפונת שלג וטרין תפוחי אדמה. הדג עצמו לא היה חי דיו, קצת התייבש. רכיבי הרוטב לא חברו אלו לאלו לסינרגיה כלשהי, תפוח האדמה לא היה טוב דיו, משהו בו עבר שומני מדי. יותר מדי חמאה הייתה במנה הזו, שעשתה כובד, עוררה זכרונות למנות מיושנות של המטבח הצרפתי העילי, וגם אפונת שלג לא טעימה ממש הייתה שם. יחד, יצאה מנה די פלופה, שהפתיעה ביחס למה שפגשנו עד אליה, ובכלל בהקשרי מקום כזה.
מנת צוואר הטלה הייתה בעייתית פחות. מעין טרין, טוב כשלעצמו, לצד פטוצ'יני זעתר וחלמונים, שעליו פאן גרטטו (פירורי לחם מתובלים) ברוטב מבוסס ציר עוף עם נגיעת לימון. לא מנה מרהיבה, אם כבר יותר נחמדה באיכויותיה, וקטנה ממש; בעצם בפרופורציית ביניים. אחרי הדג, שביאס ממש, זה היה שיפור. בהשוואה לראשונות, שאחת מהן הייתה טובה והשנייה טובה מאוד, פרק ההמשך של הארוחה היה טוב פחות.
חלקנו קינוח קוקוס וגרניום (58) על בסיס פודינג אורז, קראמבל קוקוס, סורבה מנגו, מרנג יוזו וגרניום. כל הרכיבים היו ראויים בהחלט, לא מתוקים מדי, עשויים טכנית מצוין, אבל הסורבה היה מתוק מדי, ומעט מיותר.
למעט מנת הפלמידה הכושלת למדי, זו הייתה ארוחה חיובית. איכויות המנות נעו בין נחמד (הטלה), טוב (הפלמידה הכבושה) וטוב מאוד (הקלמרי). האם במקום כמו ג'ורג' וג'ון צריכים להסתפק ברף הבסיס הזה? לגמרי לא. עם המעמד המחייב שלה היא צריכה לתת יותר. רף הפתיחה צריך להיות טוב מאוד ומעלה.
בהקשר זה, 704 שקלים (לפני שתייה ושירות) על מה שנראה כמו ארוחה מלאה אבל בעצם לא כלל המון אוכל, בגלל צניעות מימדי המנות, זה הרבה כסף. בסוף יצאנו שבעים בגלל יותר מדי לחם, שאכן ניתן ללא הגבלה, אבל מי רוצה לצאת ממסעדה שבע כי אכל הרבה לחם?
אי אפשר לסיים בלי לחזור לאווירה ולחוויית הבילוי במסעדה, לצד השירות, שהיו ללא דופי. זה ריכך במשהו את התסכול המסוים שחשנו בהתייחס לאוכל עצמו. לסוחמי את דגן, שמכישרונם נהניתי לא מעט בעבר, יש לא מעט יכולות. הם צריכים עוד זמן כדי להתאזרח לגמרי בעולמות הפיין דיינינג. יהיה מעניין לחזור לג'ורג' וג'ון בעוד כחצי שנה, בתקווה שיהיה טוב יותר.
ג'ורג' וג'ון, מלון דריסקו, אאורבך 6, תל אביב, 03-7269309