אי אפשר להפריז בסופרלטיבים על רביבה וסיליה. כמעט 37 שנים חלפו מאז פתחו רביבה אפל, סיליה רגב ונירה קולודני את בית הקפה ברמת השרון. מה היה כאן אז, בכל הנוגע לתרבות בתי קפה וקונדיטוריה? רק חול וחול. אפילו אורנה ואלה נפתח רק ארבע שנים אחרי ברחוב שינקין התל-אביבי.
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי
בית הקפה, בלב שכונת נווה רסקו השקטה והסולידית, הפך עם השנים למוסד לכל דבר ועניין. נתקבעו בו סטנדרטים חדשים של אפייה, הגישו בו לא מעט אוכל טוב ומוקפד, וגם תרבות הישיבה והבילוי בו הציבה קני מידה שלא היו מקובלים כאן. במשך שנים הוא היה מוקד עלייה לרגל גם מצד אנשים שאינם מתגוררים בעיר, וסיפק איכויות אוכל וחוויה ייחודיות.
השנים חלפו, והמקימות כבר לא אתנו. אפל, הרוח הפעילה של המקום, הלכה לעולמה ב-2018. מי שאוחז בהגה ומנווט במקומה הוא עמוס, בנה. עוד בתי קפה ואוכל איכותיים נפתחו, כולל ספוט נוסף של רביבה וסיליה בתל אביב, ומה שהיה יעד הפך להיות שכונתית איכותית. אל יקל ראשכם בקונספט. כמה מקומות כאלה יש כאן באמת? לא כאלה שיושבים בהם להפוך וקרואסון כי הם ליד הבית, אלא כאלה שמגישים בהם גם אוכל איכותי, שומרים על סטנדרט באפייה ועל נוכחות, לב קהילתי פועם.
במוסדות כאלה מתבקשת גם, מעת לעת, בקרת איכות. יצאנו לרביבה וסיליה לבדוק אם הם עומדים בסטנדרטים שהציבו בעצמם, ואם אוכל בית הקפה המשודרג והמוכר שלהם, עם ההטיה הצרפתית והנגיעות המקומיות, עודנו טוב וראוי כשהיה.
ערב של אמצע השבוע, עוד לא חם. יותר מסתם נעים לשבת בחלל החיצוני של המקום, המהווה חלק מהותי מסוד קסמו. לא ספרנו, אבל כנראה שלפחות שני שליש מהכסאות אוכלסו על ידי המין הנשי. לא יהיה זה הימור מסוכן מדי להניח שזה בערך מצב הדברים הקבוע ברביבה. מן הסתם, לא מדובר בקהל בלייני, גם לא בקהל סועדים קלאסי, ובטח לא בקהל שהתרגלנו לפגוש בברי היין. מדובר בסולידיות ברורה, מהוגנת, רמה"שית.
גם התפריט סולידי ומהוגן. בערב, לפחות, יש בו פחות אוכל של בית קפה ויותר מנות קלאסיות, בסיסיות ברובן, שמחברות את הים התיכון עם צרפת, קצת איטליה וקצת אשכנז, ללא כוונה ליצירתיות. רוסטביף, ארנצ'יני, לביבות זוקיני, קרפלעך ועוד בראשונות. פפרדלה, המבורגר, שיפוד פרגית וקבב דגים בעיקריות. מבחנו של אוכל כזה הוא בחומרי הגלם ובביצוע המוקפד, שיחד בכוחם לייצר חוויה טעימה ממש, מענגת.
התחלנו עם רוסטביף (68 שקלים) וסלט חדש (76).
הסלט, מנת בית קפה קלאסית, התבסס על חסות, רוקט, צנון, קולורבי, גזר וטורטיה; ועליו חזה עוף על הגריל ברוטב חרדל, דבש ופרמזן. הוא היה קטן למדי והמלצר הבטיח שיש בו 150 גרם חזה עוף. תמהתני אם זו הכמות שהייתה בו. נראה לי שפחות. כל הירקות היו צחים ורעננים, הרוטב נחמד והעוף עשוי בסדר. מנה לא רעה בכלל בהקשרי הז'אנר אבל קטנה מדי ויקרה מדי. כראשונה בארוחה שלמה היא אולי עשתה את שלה, אבל אילו ישבתי פה לסלט והייתי מוסיף 36 שקלים על לחם, כנראה שהייתי מתבאס מאוד ממימדיה. מקדם התמורה לכסף שלה היה, אם כן, נמוך.
מינוני הרוסטביף דווקא נראו הוגנים בהחלט בהתחשב בתמחורו אלא שאיכויותיו עבדו הרבה פחות טוב. הוא לא היה אדום כמו שקרניבורים מפללים, גם לא ורדרד. הוא נטה יותר לאפור, כמו רוסט ששהה זמן רב מדי בתנור. זרעי עגבניה נסחטו מעליו, לצד חרדל מוחמץ, רוקט ופרמזן. צריך היה לבקש תוספת פרמזן כדי לחבר את הטעמים ולבנות מנה אפשרית לחיך ולא ממשמימה. אפשרי זה אכיל, רחוק מלהיות טוב. חוץ מזה, רוסטביף ראוי אמורים לאכול עם חרדל ותו לא, ללא כל פרמזן. רוסטביף שבכלל זקוק לו הוא רוסטביף רע למדי.
המשכנו עם המבורגר (88) וקבב דגים (126).
הבורגר היה בסדר לגמרי. קציצה בהחלט טובה מהסטנדרט עם תוספים טריים ורעננים ומיונז צ'יפוטלה מוצלח, שהקפיץ אותה. אם זאת הייתה הרמה לכל אורך הארוחה, היינו בהחלט שבעי רצון.
קבב הדגים, עם קישואים צלויים בחמאת אריסה, עגבניות, צזיקי, אורגנו וכסברה, היה, קודם כל, מנה מעצבנת במימדיה. שלוש קציצות בלבד, קטנות לגמרי, שתמחורן מופרך לחלוטין ביחס למינונן. שום דבר יוצא דופן לא היה בקציצות. הן חסרו תיבול, עומק ואופי וגם עם הקישואים בחמאת אריסה, שהיו בסדר, הותירו תחושה מבאסת. מנה אנמית וקטנה מדי.
חלקנו פרוסת פאדג' שוקולד (48) לקינוח שהייתה טובה מאוד. אולי המנה היחידה בארוחה שהייתה שווה באמת והצדיקה משהו מהמוניטין והתהילה של המקום. מעט מדי ומאוחר מדי.
400 השקלים שהשארנו על האוכל, לפני שירות, הם לכאורה לא המון כסף בהשוואה לנהוג להשאיר במסעדה. מצד שני, רביבה היא לא בדיוק מסעדה מהסוג המקובל ולכן לא נכון להעמיד את הסכום הסופי שמשאירים בה בהשוואה למסעדות מהסוג המקובל. הסכום הזה לא כלל המון אוכל, שהיה בסדר רק חלק מהזמן. מדובר, לפיכך, בתמורה לא נורא מוצלחת לכסף.
אי אפשר ולא צריך להמעיט באיכויות חוויית הישיבה והבילוי ברביבה וסיליה. כלב פועם קהילתי, על קו התפר שבין ביסטרו פרברי לקפה שכונתי, הוא מספק משקל סגולי משמעותי עד כדי כך שעושה חשק לחזור לשבת שם. מצד שני, אפשר וצריך לציין שמבחינה קולינרית, אין בו כעת את האיכויות שהיו בעבר. האוכל לא רע אבל הוא רחוק מאוד מלהיות טוב. בשלוש מילים? יותר נעים מטעים.
רביבה וסיליה, המייסדים 1, רמת השרון, 03-5400179