קיו (Cue), שפועלת כבר כמה חודשים ברחוב הרכבת בתל אביב, הייתה ללא ספק מהפתיחות המסקרנות של עולם האוכל המקומי בשנה האחרונה. חתומים עליה בן כהן, מאיר קימיאגרוב, עדן הלל וסער קובה, שצברו ניסיון בכמה מהמקומות המשמעותיים בעיר, וחברו כעת לבר אוכל משלהם.
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי
צניעות ההשקעה ניכרת מיד כשנכנסים פנימה. להבדיל מכל המקומות החדשים המעוצבים לעייפה, כאן מרגישים בנקל ששום אוליגרך לא עומד מאחורי המקום; גם לא קבוצה שממון מאחוריה. החלל הפנימי קטן וכולל בר לא גדול, ויש גם חלל חיצוני הפונה לכביש. הצניעות ניכרת גם באקוסטיקה, שיש טובות ממנה, אך השהות לעסוק בכל אלו תמה כשפוגשים בתפריט. יש בו כל כך הרבה דברים מסקרנים שתשומת הלב עוברת מיד לעיקר.
בסיס ה-DNA של קיו, אם כן, הוא ההתמקדות בדברים עצמם, לא בהצטיירותם. זה מקום עם אפס פאסון, שנותן לאוכל ולאלכוהול לדבר. מצד אחד, יש בכך צניעות; מאידך, יש צורך בלא מעט אומץ כדי לבנות מקום כזה, שלא משתמש כמעט בכלל באמצעי הפיתוי המוכרים.
התפריט קטן, וכולל מעט מנות ביס, כמה ראשונות ועוד מנות בפרופורציית ביניים - 14 פריטים בסך הכול, כולל לחם ואויסטר. מכותרות המנות - טרטר בקר, טרטר דג, סשימי, מולים ועוד - לא לגמרי אפשר להתרשם ממקום יוצא דופן, אבל שורת הפירוט החלקי שמתחת מרמזת שכאן רציניים, מושקעים ולא מיישרים קו עם שום סטנדרט. עוד בטרם התחלנו לאכול או להזמין ברור שקיו איננה עוד מקום שבו מסעדנים ושף בסך הכול רוצים לחזור הביתה בשלום, כמו רוב המקומות הנפתחים כאן בפאזת המשבר הנוכחית.
התחלנו עם סשימי טורו (88 שקלים) ולחם (38). טורו הוא החלק המובחר של הטונה. המנה שהגיעה הייתה כמעין קוביה צרובה קלות מבחוץ, המורכבת מפיסות דקות דג דקות מאוד. סביב הקוביה היו שמן זית, סויה, ווסאבי וגרידת יוזו. מעל מעט חמאת אצות קומבו. מנה פשוטה יחסית שהייתה עשויה ללא רבב. הדג היה מצוין וסביבת הטעמים שלצידו נגעה באסיאתיות בעדינות נכונה. פתיחה טובה.
לצד לחם המחמצת היו איולי אצות קומבו נהדר, קרם פרש דבש טעים ביותר וחמאה. הלחם עצמו היה טוב מאוד והחיבור של כל הטעמים אל טורו הטונה עבד היטב.
המנה הבאה הייתה טרטר בקר (68). אנחנו רגילים למנות קטנות במחיר הזה. במנה שקיבלנו היה יחסית הרבה בשר, על שתי פרוסות לחם מחמצת צרוב בחמאה חומה. חוץ מזה היה שם איולי, חרדל ורוקט, והמון פרמזן מעל. בצד היו גם קורנישונים. אני לא בטוח שהיה צורך גם בחמאה חומה וגם באיולי. זה קצת יותר מדי שומניות. האיולי המצוין יכול היה להספיק. אבל להבדיל מלא מעט מנות כאלו, שהשומניות בהן גומרת את טעמי הרכיב החלבוני, כאן זה לא הגיע לרמות הקיצון הללו. מנה עשירה, טעימה, כייפית.
המנה הבאה - מולים (68) - ייצגה קפיצת איכות. זו הייתה צלחת ובה מולים קטנים המסודרים בעיגול עם חמאה מזוקקת חומה, פיש סוס, לימון שרוף, צ'ילי ופטרוזיליה; ועיגול אורז דביק בצד. המלצר תיאר אותה כמטבח תאילנדי עם נגיעת חמאה וזה מדויק. המולים עצמם הצליחו להישאר עסיסיים. בסיס הטעמים היה תאילנדי עממי, החמאה החומה המזוקקת העשירה והגביהה; אבל הטכניקות העמידו את המנה הזו במטבח המודרני ולא המסורתי. היא הייתה טעימה במיוחד ועשתה חשק להזמין ממנה עוד.
המשכנו לאטריות חריפות (54) בצירוף שיפוד כבד עוף (23). בתחתית הקערה שבה הוגשה המנה היה ציר עוף, מעליו צף שמן צ'ילי ולא מעט אטריות. שיפוד הכבד הגיע צרוב מעל עם טארה פורצ'יני מעליו. צלוחית ובה קריספי שאלוט, שום וג'ינג'ר הגיעה מעל. זו הייתה מנה עם חריפות משמעותית. לרוב אני נוטה להסתייג מכאלה. כאן הצליחה המורכבות להיות נוכחת גם מעבר לחריפות הגורפת. הכבד היה אדום וטעים ביותר, עם שפיץ נוסף מנגיעת הפורצ'יני. מנה טובה מאוד.
שיפוד שקדי טלה (88) הייתה המנה האחרונה לפני המתוק. השקד הגיע צרוב וסביבו היה רוטב מבוסס פונזו, פאקוס צרוב בפחם, עלי צ'רביל ולימון שרוף. זו הייתה מנה בסדר. לא היו לנו אליה טענות עקרוניות, הכול בה ישב נכון אבל יחסית לטוב שפגשנו עד אליה, היא הייתה מרשימה פחות.
חלקנו סורבה קוקוס (28) שבבסיסו כדור סורבה גדול, קרם סמבוק מצוין, שהוסיף מורכבות, וקריספי אורז. קינוח טעים ממש, שהייתה בו קלות שכיף לסגור איתה ארוחה, וגם עידון וניואנסים.
רק כשהגענו הבנו שאנחנו בתוך משבצת ההאפי האוור (17:00-19:00) המעניקה הנחה בת 20% על כל התפריט, כולל שתיה. בלעדיה, אמור היה האוכל (לפני שתיה) לעלות 455 שקלים, ועם מים וקוקטייל אחד (62) - 547. אחרי הנחה נסגר החשבון על 438 שקלים.
כבר שמעתי וגם קראתי על כך שהמנות בקיו קטנות ותמחורן גבוה. לא מסכים. הן לא שונות בגודלן ממנות מקבילות במקומות אחרים, בחלק מהמקרים הן גדולות יותר, וברוב המקרים הן הרבה יותר טובות. גם רמת ההשקעה בהן היא מסדר גודל משמעותי בהרבה מהמקובל כאן. כל זה מוביל למסקנה חד-משמעית בכל הנוגע לסעיף התמורה לאוכל. קיו יוצאת ממנו טוב, ושעות ההאפי האוור הן בכלל שיחוק.
לא מדובר בבר אוכל מושלם, ויש לכהן עוד כברה לעשות כדי להיות שף בשל, אבל האוכל נע רוב הזמן בין טוב למצוין וזה הרבה-הרבה יותר טוב מרוב הנעשה בשטח. כז'אנר, קיו הוא בר אוכל מושקע מאוד, שטעמיו מקרינים נון שלאנט אבל ההשקעה סביבן די מטורפת וכמוה השליטה בטכניקות.
הדיאלוג עם מטבח אסיאתי נוכח תמידית. כהן עבד תחת גיא אריש זמן לא קצר וברור שהוא מושפע ממנו. ברור גם, מאידך, שהוא עסוק בלהיבדל ממנו ולבנות את קולו הפרטי. לא יהיה זה מופרך להכריז עליו כאחת ההבטחות הגדולות של המטבח הישראלי בימים טרופים אלו. הלוואי-הלוואי שקיו תמשיך להצליח גם לאחר חודשי הבאזזז הראשונים, שמהם היא נהנית. צריך להחזיק לקבוצה הצעירה את כל האצבעות שכך אכן יקרה. אנחנו זקוקים כאן למקומות כאלה. נחזור בוודאות.
קיו, הרכבת 12, תל אביב, 077-3034155