EAT ליסט: 10 המסעדות הכי שוות של דצמבר 2025, כולל מקום ראשון אש

זוכרים את הביקורת ההיא שעשתה לכם חשק לבקר שוב במוסד הוותיק שגם אתם זוכרים לו חסד נעורים? ומה עם ההמלצה המסקרנת ההיא, זאת שסימנתם ושמרתם איפשהו, שהתאימה בול לנסיעה צפונה, דרומה, ולכל רוחות השמיים בעצם?

המסעדות הכי שוות של ספטמבר 2025, כולל מקום ראשון קדוש
המסעדות הכי שוות של אוקטובר 2025, כולל מקום ראשון רותח
המסעדות הכי שוות של נובמבר 2025, כולל מקום ראשון אדיר

והתור התל-אביבי הלוהט החדש, זה שעוד לא הספקתם לדגום? הדוכן שבדיוק נפתח על הרחוב שלכם, לא רחוק מהעבודה, ועוד חודש כבר לא יהיה כאן כי הכול הפך להיות פופ-אפ (ובעיקר החיים שלנו, מסתבר)? ומה עם המסעדה שלא עושה רעש, אבל עובדת מצוין יותר משנתיים, ולא צריכה טובות, אבל אולי צריכה שתפרגנו לה פה ושם?

אינספור הכותרות של חדשות האוכל מבלבלות גם אותנו, מודים. מקומות שבכל תחום אחר היו זוכים לתשומת לב ראויה מוחלפים מדי יום בדברים חדשים יותר, אך לא בהכרח משופרים. זה הגיוני וטבעי, אבל גם קצת עקום, ובדיוק בגלל זה החלטנו לעשות קצת סדר לפני שאנחנו פותחים יחד שולחן, ולתת בסוף כל חודש רשימת המלצות אמת, EAT ליסט שווה וטעימה שעונה על שאלת השאלות הקבועה של כולנו - איפה *באמת* כדאי לאכול עכשיו?

השיכפול המסעיר לתוך תל אביב מעורר לא מעט סימני שאלה, אבל אם אפשר להסתמך על כל מה שקורה באור יהודה כבר שנים, וגם בימים אלה, שום דבר לא יישאר פתוח (ושום שולחן לא יישאר פנוי).

אצל עובד בכפר מספקת חוויה ישראלית אמיתית, נטולת פילטרים - מהסוג האינסטגרמי והאנושי כאחד. טעים פה ונדיב פה, שפוי תמחורית ושפוי מכל בחינה אחרת. הסיפורים והפולקלור והאגדות נרקמו באופן עצמאי, ובכל מקרה ישמשו כתיבול בלבד. כל השאר, גם הסניף החדש, יהיה בסדר.

מיכל אפשטיין שידכה זכרונות ילדות מניו יורק לזכרונות בגרות מפרובידנס, הוסיפה כישרון וחזון ברור, ויצאה בסוף עם הגירסה הישראלית המושלמת לבייגל-שופ האמריקני.

שמירז עושה כבוד למסורות, אבל מטלטל אותן גם, כראוי. הוא מציע קלאסיקות אבל גם מקפיד להשתגע, ובאופן כללי עושה משהו שונה בעולם שאף פעם לא קיבל שינויים בשמחה. רק פה.

המיקום - בקומת הקרקע של מלון דייוויד קמפינסקי בתל אביב, בדיוק בחלל שמאכלס גם את ארוחת הבוקר המצוינת - קצת מפתיע ודי מאתגר, והתחושה הכללית היא שכיוונו כאן מלכתחילה לקהל תיירותי יותר, אבל גם תיקוני דרך קלים צריך לדעת לעשות. והדרך של קציר טעימה.

התפריט של דניאל ריימונד ומור כהן נושא על כתפיו זכרונות ילדות וטעמי בית, השראות מטבחיות מאירופה ומהמזרח התיכון כאחד, ומצעד להיטים שלם. צלחת אחר צלחת, קוקטייל אחר קוקטייל, ובהחלט גם קינוח אחר קינוח. הפתעה, רק אם באתם פתוחים להיות מופתעים.

יש הרבה מקומות עם נוף סביבנו, לא מעט יעדים עם גג פתוח וברור שבורכנו באינספור אפשרויות לאכול מצוין, אבל לוקאאוט בכל זאת מצליח להביא משהו אחר.

הוויב משלב בין סצינות גולשים אמריקניות וריזורט קריבי, התפריט זורק אותך גם לאסיה וגם למקסיקו והמיקום - בפארק SRF התל-אביבי - עוטף הכול באריזת מתנה חוויתית. אפילו חניה יש כאן, אלוהים.

יאן הרוש עושה במרכז המסחרי של שיכון חברת החשמל נאפולי, ועושה חשמל. אין דרך אחרת לתאר את זה.

זה מתחיל בבוקר עם פת וכריכיה השמנמנים, גולש בטבעיות לערב עם פארינו ופיצת-האל שלה ונסגר כפי שדברים כאלה אמורים להיסגר - עם טירמיסו כמובן, מבית הטירמיסוטריה שלו. פהנומהנל.

בקטגוריה שמקשה מאוד על סינון ופילור, אייל גימשי מצליח לעשות את הבלתי ייאמן, ולהתבלט לא רק כעגלת קפה, אלא כיעד של ממש. על הדרך, או בקצה הדרך. לפעמים לא צריך סיבות.

עגלת הקפה שלו בכפר יהושע, אחות צעירה לאחת נוספת ברמת דוד, מחבקת משתלה צמודה לחוויה ירוקה ומרחיבת לב, וממנפת יכולות אוכל מוכחות לכדי תפריט שלא רואים אף פעם בעגלות כאלה, וגם פחות ופחות רואים באופן כללי. כיף בעמק.

הרחוב שקט, והחפירות הסביבתיות הפכו אותו כמעט לנסתר, אבל כל אלה רק הופכים את ביינה ליעד נחשק יותר ושווה יותר.

כי האווירה קסם והתחושה אירופה, היין נדיב והאוכל של נרקיס אלפי הוא מהסוג שזוכרים גם שבועות אחרי, ורוצים לחזור אליו גם חודשים אחרי. בעיר שמשכפלת את עצמה לדעת, כאן עשו יוניק.

האחות הקטנה והצעירה של משפחת פומו לקחה מעט הצידה מהעיסוק המסעדתי העיקרי של הקבוצה, אבל לא הורידה מילימטר מהסטנדרטים שלה.

מהפוזיציה הזאת בדיוק - בקריית אונו, מול קפה נאפו - מפזרת מילאנו בייקרי לאוויר מדי בוקר ריח של חמאה ואינספור פיתויי פחמימה רכים ופריכים, ולגמרי לוהטים. קחו מלוח, קחו מתוק, קחו קפה, קחו הפסקה מהדיאטה.

כרגיל אצל אוהד לוי, האוכל מדבר, אבל איתו מצטרפים לשיחה סיפור גדול הרבה יותר, ונשמה גדולה, מהסוג שצריך כנראה לנסוע בשבילה. במיוחד, ברור שבמיוחד.

מסעדת לילי עושה באילת מה שאילת רוצה כבר שנים שיעשו איתה (ושהתגשם באופן זמני בלבד במאמו הנהדרת, כמובן) - מסעדת חוף על המים ממש, בלי שטויות ובלי בלגן, טעימה וקלילה, יומיומית ומיוחדת בו-זמנית. כמה כיף.

מסעדת השיפודים והבשר בירושלים התחילה זמנית וספונטנית, וגלשה במהירות טבעית לחלוטין מפופ-אפ לדבר הכי קבוע, וגם הכי לוהט, במקומותינו. ככה זה כשמצוינים.

הסטקייה של אסף גרניט ומחניודה עושה הכול פשוט, וכולנו יודעים כמה קשה לעשות פשוט, ובעיקר כמה קשה לעשות *הכול*. אין כאן פינה מוזנחת, לא בתפריט הטעים (מח עצם על בצק פוקאצ'ה, נזכור אותך תמיד) ולא בהכנסת האורחים, ונקודת הפתיחה של הדבר הכי חלש פה כל כך גבוהה, עד שאתה תוהה אם לא היה צריך לבנות כאן מלכתחילה עוד קומה, מעל הגלריה. מגע קסם, שוב.