יאללה מרוקו: טליה לוין מתכוננת לדרבי הצרפוקאי

אחת הסיבות בזכותן אני מצליחה להנות מהמונדיאל קשורה למעורבות הרגשית הנמוכה שלי. קשה לי הרבה יותר לראות את הפועל תל אביב מפסידה בבלומפילד מאשר את מצריים מובסת באטלנטה. וזה חברים, הכיף האמיתי.

"תריבו על הכדור, מה אכפת לי" אני צועקת על המסך, ומוזגת לעצמי עוד דרינק. אחד המשחקים הסוערים שצפויים ביום חמישי הקרוב במסגרת שמינית הגמר, הוא המשחק של צרפת מול מרוקו.

צרפת היא אולי הנבחרת הטובה ביותר בעולם עם כוכבים כמו דמבלה ואמבפה שגדלו להיות כוכבי על בפ.ס.ז'. מרוקו, הגיעה במונדיאל הקודם למקום השלישי בחצי הגמר, וכשהיא עפה, רגע לפני הגמר, כמעט והוכרז יום אבל לאומי. קצת מתחשק לי שהם יצליחו הפעם להגיע הכי רחוק שיש. בכל זאת, מרוקו זו אחות.

בקרב בין צרפת למרוקו הפיתוי ברור, לפתוח בורדו, בורגון או שמפניה ולהכריז על ניצחון צרפתי עוד לפני שריקת הפתיחה. אבל זה יהיה קל מדי.

נכון, גם למרוקו יש מסורת יין עתיקה, אלא שבישראל היא לא ממש קיימת. אז במקום לחפש את מה שאין, נלך על מה שיש. נבחרת של יינות ים תיכוניים שמדברים בשפה של שמש, תבלינים, עשבי תיבול ואוכל, מול הפינס הצרפתי.

כדי לבנות הרכב, הייתי הולכת על זנים כמו סירה, קריניאן, גרנאש ומורבדר מול שמפניה, סנסר ואיזה קוט דה רון כי חייבים.

קריניאן, שזוכה לפריחה בישראל, הוא זן שיודע להתמודד עם חום, עם הרבה אופי ולא יותר מידי מניירות. גרנאש לעומתו הוא, פירותי ומתובל ואני הכי אוהבת אותו בבלנדים. אם להשוות אותו לכדורגל הוא קצת כמו הקשר שמבשל את הגול.

אבל הזן המנצח מבחינתי הוא סירה, בגלל הוא כריזמטי ומתאים לאוכל מתובל ומבושל. הייתי שותה אותו ליד מפרום.

בחצי המגרש הצרפתי, אישאר הפעם בגבולות השמפניה. למה? כי נבחרת צרפת מפלסת את דרכה בטורניר הזה, כמו היין הזה. לא מתאמצים בכלל, קצת מבעבעים פה ושם במשחקים שהם פחות מרוכזים בהם, בעיקר מיהירות אם אתם שואלים אותי, אבל זה בסוף עובד.

וכמובן שלא מדובר רק ביין מבעבע מחבל שמפיין, אלא במשקה שהוא סמל של איכות ושל מסורת ושל ניצחונות, המון ניצחונות.

בשנים האחרונות למדתי להתאהב ביינות מבעבעים (יקב טפרברג השיק ממש עכשיו מבעבע מקסים ולא יקר) בכלל ובשמפניה בפרט. אני מודה שאצלי היא תמיד במקום הראשון. ובכל זאת, יאללה מרוקו אני מאמינה בכם!