חודש הרמדאן באום אל-פחם היא תקופה מיוחדת בה כל המשפחה מתכנסת יחד, כמעט מדי ערב וסועדת בצוותא לאחר יום שלם של צום. העיר עצמה מתעוררת לחיים בשעות הלילה, לאחר הארוחה המשפחתית מתפזרים כולם לבקר בבתי קרוביהם, מתקיימות תהלוכות של תנועות הנוער והרחובות מתמלאים במוכרים של מזונות שונים ובאלו שפוקדים את המסעדות וחנויות הממתקים. מנהגי החודש הם מרובים והמסורת משתנה מאזור גיאוגרפי אחד למשנהו, אבל דבר אחד ברור: לכל צום יש מוצאי צום, ומוצאי צום משמעותם אוכל.
לעוד סיורי אוכל
הקינוחים הסודיים של יפו
סיור אוכל בשוק התקווה
סיור אוכל באשדוד
כבר 15 שנה יוצאים סיורים באום אל-פחם בלילות הרמדאן. זוהי יוזמה משותפת של תושבי האזור, יהודים וערבים, שהקימו את עמותת דרכים שלובות במטרה להביא מבקרים ולקרב בין לבבות. במהלך חודש הרמדאן יוצאים עשרות סיורים, באום אל-פחם ובערים סמוכות נוספות כמו כפר קרע ובאקה אל גרבייה.
הביקור באום אל-פחם בשעות הערב מרמז במעט על מה שהולך להתחולל בלילה, העיר יחסית שוקקת חיים, כולם מבשלים או אורזים אוכל, אבל אף אחד לא טועם. שירין מחאג'נה, מורת דרך שמדריכה את הסיורים האלו כבר כמה שנים, מחלקת מטפחות בכניסה למסגד קטן, בחלק הזה של הסיור היא תספר על מנהגי חודש הרמדאן, תדגיש כמה וכמה פעמים שלא מדובר בחג, היא תפרט על חמש מצוות האיסלם ועל המנהגים הייחודיים של תושבי אום אל-פחם.
את כל זאת היא תספר אל מול הלוח הדיגיטלי המקרין את שעות התפילות וקובע את משך הצום היום, קצת יותר מ-15 שעות, החל מ-3:56 בבוקר ועד 19:30 בערב. למרות שזה לא חג, כפי שמחאג'נה מדגישה שוב ושוב, רוב שעות הצום מוקדשות לבישול, זה נשמע כמו אוקסימורון מכיוון שזה באמת אוקסימורון, נסו אתם לעמוד מעל הסירים מבלי לטעום, ללקק את הכף או אפילו לקחת שלוק של מים.
הסיור, שמוגדר כסיור קולינרי באתר העמותה, ממשיך אל רחובות העיר נטולי התשתיות. כלומר אין אפילו מדרכה להולכי רגל הנדרשים לזגזג בין הכביש לבין כל מיני איי תנועה מאולתרים. מחאג'נה מובילה את הקבוצה בכל הבלגן הזה לפלאפל מקומי שבחודש הרמדאן מתפקד גם כמפעל קטאייף, הקינוח המסורתי של הרמדאן שהוא מין פנקייק ממולא בגבינה, קינמון ואגוזים. הדרישה לקטאייף כל כך גבוהה שמישהו תכנן מכונה המבוססת על פלטה חמה ענקית שמסתובבת ומעליה ברז קטן ממנו נשפכת כמות מדויקת של בלילה בכל סיבוב של הפלטה, וכשהסיבוב מושלם והפנקייקים מגיעים למקום בו הם התחילו, זה אומר שהם מוכנים ואפשר בעזרת תרווד להעביר אותם לשולחן שיתקררו.
במהלך הזמן שעמדנו שם המכונה הקטנה הנפיקה עשרות קטאייף ואל המקום נכנסו קונים שלקחו הביתה קטאייף במחיר של 15 שקלים לקילו, "זה טוב רק להיום", הסבירו לנו, "מחר הבצק כבר לא יהיה מספיק דביק ואי אפשר יהיה לסגור את הקטאייף".
הקבוצה ממשיכה לתחנה הבאה ונדרשת לצעוד על הכביש לשם כך. בדרך נפגוש דוכנים של מיצים טבעיים, אבטיחים ואוכל מוכן. במתכונת הרמדאן הרבה מסעדות פותחות דוכן על הכביש ומוכרות אוכל מוכן לקחת הביתה, כך גם במסעדת "הדקה ה-91" אליה אנחנו מגיעים. על גריל הפחמים לוהטים קבבים מבשר כבש ובתבניות הענקיות יש תבשילים וירקות כמו במיה ברוטב, עוף צלוי, תפוחי אדמה או שעועית ירוקה. ממש ליד ישנו מקרר ענק ובו מוכנות קופסאות עם מגוון סלטים, הכל כדי להקל על מי שנבצר ממנה מלבשל וזו הרי חובתה. השעה היתה 18:30, שעה מאוחרת לכל הדעות להתחיל לדאוג לארוחת ערב, ובכל זאת אל הדקה ה-91 מגיע כל מי שנזכר בדקה ה-91 שחסר לו סלט כרוב, כמה מנות עוף ואפילו ממרח חריף.
הסיור ממשיך משם לחנות ממתקים ותבלינים בה אפשר להצטייד בלדר, מישמש מיובש שנהוג להשרות במים ששותים מוקדם בבוקר לפני שהצום מתחיל או בתמרינד, גם פרי מיובש שמכינים ממנו משקה מתוק, ויש מגוון תבלינים ועשבים לתה ותמרים מכל רחבי המזרח התיכון. באופן מסורתי שוברים את הצום בכל יום עם שתייה של כוס מים ואכילת תמר, כך שהחנות הזו היא תחנה חשובה לצמים.
השמש מתחילה לשקע מעל הגבעות של אום אל-פחם ולצלילי המואזין הקבוצה מטפסת אל נקודת תצפית ממנה נחשף נוף פנטסטי של העיר אבל גם נחשפים הצפיפות והעוני. אחד מהמנהגים הייחודיים לאום אל-פחם בחודש הרמדאן הוא ירי זיקוקים בשעת שבירת הצום. מחג'אנה מציתה לכולנו את הזיקוקים לא לפני שמול עינינו המשתאות היא לוקחת שלוק ראשון של מים מזה 15 שעות, וגם אוכלת תמר. הטקס הזה כולל גם רוחות קרות של 500 מטר מעל גובה פני הים, שזה גובהו של רכס אמיר עליו משתפלת אום אל-פחם, רכס שהוא שלוחה של רכס הכרמל.
כולנו מתלבשים חם וממהרים אל התחנה הבאה בסיור, התחנה הראשונה שנבקר בה לאחר שבירת הצום וזה חשבון מאוד פשוט לעשות ולכן כולם קצת ממהרים. לאחר נסיעה קצרה ופתלתלה בסמטאות העולות והיורדות של העיר אנחנו מגיעים אל בית משפחת קרמאן, שם מנאל ומחמוד בעלי הבית מארחים כבר כמה שנים יהודים שבאים לשמוע, לראות ולטעום את אום אל-פחם בחודש הרמדאן.
על השולחנות הארוכים מונחים תבשילים של שעועית ירוקה, מרק עדשים צהבהב, פריקה, קבב שאמי של כבש ועגל, וגם כמה תבשילים מסורתיים כמו רשתא, תבשיל של בצק, עדשים ולימון, או פסאדה, ממרח פול מקולף עם שמן זית. לאחר כמה דקות של סעודה מתרחש גם טקס הפיכת המקלובה ואל השולחנות מגיע אורז לוהט וארומטי שכרגע נחלץ ממעמקי הסיר ופולט מעליו עננה של אדים. זו לא ארוחת גורמה, זה אוכל ביתי פשוט עם נגיעות מסורתיות והוא הזדמנות להציץ פנימה לתוך ביתם של מחמוד ומנאל, ובדרך זו להציץ פנימה אל כל בתיהם של תושבי אום אל-פחם בשעה המשפחתית החגיגית הזו.
מנאל מספרת שחודש הרמדאן קיבל תפנית בשנים האחרונות והפך לחודש נשי במיוחד, שהנשים שרגילות לעבוד קשה במטבח במהלך החודש הזה מקבלות מבני זוגם ומאחיהם כסף ומתנות תמורת העבודה הקשה, אבל זהו לא תשלום על עבודה, אלא מתנה בעבור הכרת תודה והוקרה. לאחר הארוחה מקנחים בקפה ותה וקטאייף שטוגן מבעוד מועד וישב לו בינתיים בסירופ מתקתק וחיכה שידוגו אותו. מה טעמו של משהו שדיברנו עליו כל היום? נפלא. אבל זהירות יש עוד קטאייף לפנינו.
מביתה של מנאל המשכנו לסביחא, חנות ממתקים וקינוחים ותיקה באחד הרחובות הראשיים של העיר, בדרך לשם, בשעה 22:00 בערב, נתקענו בפקק שנגרם בגלל תהלוכה של תנועת הנוער המקומית שבעזרת תופים ומצילתיים הצליחה לסחוף את כל העיר אחריה, מין מרדי גרא גרסת הלבנט. למרות הרעש שמסביב, בסביחא ישבו מסביב לשולחן בשקט מפליא שני גברים שמילאו קטאייף בגבינה, הם היו שלושה אבל עשו סבב ככה שכל פעם מישהו אחר יצא לסיגריה.
התוצאה הסופית- ערמה של סהרונים זהובים ממולאים שמחכים שיטביעו אותם בסוכר, שזה הסוף שכל קטאייף מייחל לו. עם אצבעות דביקות עזבנו את העיר, זה אולי היה ערב מיוחד בעבורנו, אבל זהו רק עוד ערב רגיל בחודש הרמדאן באום אל-פחם.
נותר עוד סוף שבוע אחד בו יתקיימו הסיורים באום אל פחם ויישובי הסביבה, הרשמה באתר עמותת דרכים שלובות.
