בשבוע הראשון של חודש ספטמבר, עם תחילתה של שנת הלימודים רצתי אל המרכול הסמוך וקניתי עבור ילדיי עוגיות שיבולת שועל עם קמח מלא וסובין - כדי שיהיה להם מה לנשנש בבקרים עם כוס התה או במצב חרום של צורך במתוק. ובכן, ביום בו קניתי את העוגיות, הבית נחלק לשניים: אני אהבתי, כל היתר פחות. ילדיי המשיכו לקחת בתיק חטיף גרנולה בנוסף לארוחת העשר ואני נותרתי עם העוגיות תוצרת ספרד והקפה של הבוקר.

או אז החלטתי להשיב את כבודי ואת כבוד שיבולת השועל שאבדו יחד עם ימות החג. שוב רצתי - הפעם אל המטבח, והתקנתי לנו עוגיות זהובות, פריכות ונפלאות ממש. סידרתי אותן בשתי צנצנות שקופות והנחתי בפינת הקפה. בבוקר למחרת התעוררתי אחרי שכולם כבר יצאו וגיליתי לתדהמתי שחצי צנצנת לפחות נעלמה כלא הייתה. לקראת אמצע השבוע נתבקשתי מכל בני הבית, בנימוס מהול באסרטיביות, שכדאי שאכין עוד נגלה בהקדם. שמחה ומאושרת אפיתי באותו הלילה כמות כפולה כי כשיש וזה טעים - אוכלים.