כמה טוב לחזור

את פתיחתן של המסעדות מחדש בחר אבי אפרתי לחגוג במגזינו - פשוט, ענייני ולא מסובך מדי. הוא גילה שהרבה יותר טוב שם מבעבר, ובעיקר - שאין יותר כיף מלצאת למסעדה

פיצה מעולה במגזינו (צילום: כרמל קוכ)

כל מי שיצא לבלות ברביעי שעבר, ערב פתיחתן מחדש של המסעדות, הברים ובתי הקפה לאחר פגרת הקורונה הכפויה, חש בוודאי כמונו: התרגשות אמיתית. הקלישאות השחוקות, לפיהן רק בהיעדרה של שגרה נוכחים כמה משמעותית היא בעצם, תקפות בהקשר זה בגדול. אוכל בקופסאות, שבימים כתיקונם משמש לכל היותר פתרון פונקציונאלי לאכילה בעבודה או כשאין זמן לבשל בבית, הפך להיות לחם חוקנו על תקן בילוי. רוב הזמן בבית או בעבודה ובהמשך, איזו שמחת עניים, גם על ספסל בחוץ. בהתחלה היה בזה איזה חן. בהדרגה למדנו לקבל ש'זה 'מה יש'. עוד קצת זמן עבר והתחלנו להבין שהעסק מיצה את עצמו, אבל ממש.

זו איננה רק העובדה שההעברה לקופסאות מצמצמת מאד את מרחב אפשרויות הביטוי הקולינרי; לא פחות מזה, ואולי אף יותר, היציאה החוצה למסעדה, לא משנה איזו, כמו גם לקפה או בר, הם מביטויי השפיות היותר משמעותיים שמאפשר עולמנו. שלא לדבר על הדאגה העצומה לגורלם של כל בתי העסק מהתחום, שגם בימי שגרה נחשב ענף בסיכון ובימי הקורונה חטף, ובענק, ללא שמץ סיוע מתבקש מהמדינה. להיפך, ההחלטה השלומיאלית לתת מענק מקסימלי לעסקים שמחזירים עובדים מחל"ת החל מה-1 ביוני בעוד שלמסעדות הותר להתחיל לעבוד מה-27 במאי, חבטה בהן עוד. אין, אין גבול לחובבנות ולאטימות.

רגע אחרי שפורסם רשמית שהמסעדות חוזרות, כבר היה לנו שולחן במגזינו. כן, דווקא מגזינו. התחשק לנו פשוט, ענייני, לא מסובך מידי. נסענו נרגשים, הגענו, פסענו צעדים ספורים מהחניון הצמוד למסעדה, רק כדי שהמאבטח בכניסה ישלח אותנו למכונית, לחזור עם מסיכות. בדיקת חום, שתי מילים עם המארחות, העוטות גם הן מסיכה, ואנחנו בפנים, יושבים. אפשר כבר להוריד מסיכות. למעלה מחודשיים וחצי חיכינו לרגע הזה והנה, זה קורה.

במדור הקודם

אוכל ביתי טוב ומושקע

לכתבה המלאה
הקינוחים של מגזינו - קונצנזוס (צילום: נמרוד סונדרס)

אז מה נשתנה? המרחק בין השולחנות מעט גדול יותר, כדי לעמוד בדרישות הקומיסרים ממשרד הבריאות. המלצריות במסכות ומגניב זה לא אבל אם זה מה שצריך כדי שמסעדות תעבודנה, שיהיה. האם אפשר להבין כך מה הן אומרות בהמולה הגדולה? לא לגמרי. העובדה שמדובר במסעדת פיצה-פסטה הופכת את העסק לפשוט יחסית. אילו היינו במסעדת שף מתוחכמת, שבה יש הרבה על מה להסביר, זה היה פשוט פחות. ואחרי כל ההתרגשות, חמש דקות חולפות והכול נראה רגיל לגמרי. עשרת השבועות היו כלא היו. יושבים עם חברים בחוץ, לוגמים יין, מנשנשים, מקשקשים. טוב שכך.

מגזינו האיטלקית שייכת לקבוצת ירזין-סלע, של יובל סלע והאחים יורם וארי ירזין, מהמסעדנים הותיקים והמנוסים בארץ. בבעלותם מסעדות רבות כמו גם רשת פיצות מצליחה במיוחד (טוני וספה) ואיטלקייה גדולה נוספת (קפה איטליה). החלל הגדול, התעשייתי, של מגזינו, מעוצב בנונשלאנטיות מודעת לעצמה ומיטיב לדייק את נוסחת הקזיו'אל אליה מכוונים בעליה. לכאן באים ללעוס קצת אבל לא פחות מזה - לבלות בוייב עדכני, כייפי ולא מחייב.

היינו, כאמור, ארבעה וחלקנו ראשונות: בוראטה (58 שקלים), סלט סלקים וגבינות (52 שקלים), סלט עגבניות והמאירי (54 שקלים) וגם פיצה אנשובי (68 שקלים). הפיצה הגיעה ראשונה והייתה עשויה היטב. היו בה רוטב עגבניות, מוצרלה, עלי אורגנו ואנשובי. זו הייתה פיצה טובה. הבצק היה דק וראוי, בסיס עגבניות - מוצרלה עשוי היטב, שישה פילטים של אנשובי אורטיז איכותי ועלי אורגנו טריים. חוץ מהרהור מעט נוגה, שהעלה זיכרון של פיצה זהה מלפני מספר חודשים באיטליה בשישה אירו להבדיל מ-17 (טוב, גם לא היה שם אנשובי אורטיז), טרפנו והיינו מרוצים.

גם הבוראטה, עם סלסת עגבניות, עלי רוקט וצנוברים, הייתה סבבה. הסלסה תובלה היטב ויחד עם העלים החרפרפים-מרירים השלימה את טעמי הגבינה העשירים-ענוגים. בסלט הסלקים היו, בנוסף לסלקים צבעוניים, גם קרם פרש, נוכחות עזה לקממבר ועלי חרדל מרירים. זו הייתה מנת ספיישל נחמדת.

סלט המאירי, עם עגבניות, אורגנו, נענע, בצל סגול וגבינת המאירי היה החוליה הפחות טובה בסט הפתיחה. אחרי כל כך הרבה זמן בלי מסעדות מתחשק לנגוס בעגבניות מעולות, כאלו שמתבקש שתהיינה במסעדה, כמו אלו שהזמינו המוני הפודי'ס במהלך הקורונה מספקים ירקות של מסעדות. לא הרגשנו את נוכחותן בסלט הזה, וגם לא מגע תיבול פשוט אפקטיבי ומאוזן.

טורטליני גבינות (צילום: כרמל קוכ)

ראגו בקר (78 שקלים), ניוקי עגבניות (68 שקלים), טורטליני גבינות (68 שקלים) ודפי פסטה ברוטב פסטו (56 שקלים) היו ההמשך. שתי מנות התגלו כמוצלחות. פסטת הראגו, על בסיס עלי פפרדלה תוצרת בית עם ראגו בקר, ופטריות, ערמונים, שמן כמהין, פטרוזיליה ופרמזן הייתה כל מה שקיווינו לו. תבשיל עמוק ומגובש, עשוי היטב, שמועשר באלמנטים נוספים עם המון בצק טעים טעים. גם טורטליני הגבינות, עם ריקוטה, מוצרלה ופרמזן, ברוטב חמאת מרווה, עשה את זה. כיסני הבצק היו עשויים ללא דופי, המלית מחודדת טעמים והרוטב היטיב לעטוף את הכול.

שתי המנות האחרות הרגישו כמו ביג-נו-נו חד משמעי. ניוקי העגבניות והפסטו - שתיהן היו מה-זה מלוחות. מכיוון שזה עשה רושם של טעות תיבול רגעית ביקשנו שתי מנות חדשות כאלו בדיוק, רק שתהיינה פחות מלוחות. עם הניוקי זה עבד. רוטב העגבניות היה הרבה פחות מלוח והותיר רושם של מטבח גנרי מהסוג התקין. זאת להבדיל ממנת הראגו והטורטליני שהותירו תחושה ייחודית יותר. התבאסנו לגלות שמנת הפסטו לא הצליחה להשתפר. זה לא עניין של עוד קצת מלח שהתפלק למישהו על הפס אלא רוטב לא מוצלח בבסיסו.

על הקינוחים של ברק כהן, שף הקינוחים של מגזינו, יש קונצנזוס. הם נחשבים מצוינים. כהן מכין בעיקר עוגות, להבדיל ממנות מורכבות ומצולחתות, ויש מי שמגיעים למגזינו בעיקר עבורן. אכלנו קוקי מונסטר וקראק פאי (44 שקלים כל אחת). הראשונה הייתה בעצם עוגיית שוקולד צ'יפס ענקית עם כדור גלידה. זה היה בסדר אבל ללא ערכים מוספים חריגים ובעצם קצת קינוח ילדים. הקראק פאי המצוין הצדיק בהחלט את המוניטין של כהן.

אז איך נסכם? מגזינו היא מזללת פיצה-פסטה נחמדה. האוכל המוגש בה שייך אמנם לאגף האיטלקי-גנרי אבל רוב הזמן הוא מצליח לחרוג מהבנאליות האופיינית לז'אנר. רוב האוכל בארוחה סחב לקוטב החיובי ואם בוחרים נכון קינוחים אפשר גם קצת לעוף. זה ללא ספק טוב יותר ממה שהיה כאן בעבר. מעבר לכך, הכי כיף היה לצאת סוף סוף מהבית.

עכשיו צריך לקוות ששום גל שני, אמיתי או מדומיין, לא יקטע את רצף העבודה של המסעדות כאן. די, הן חטפו מספיק. ואם אוהבי מסעדות אנחנו, עכשיו הזמן לחזור ופשוט לפקוד אותן. ולא רק בשבועות הקרובים, על תקן הרוויית הצמא שהצטבר בחודשי הסגר; גם בהמשך, בקביעות. אחרת נישאר בלי רבות מהן.

מגזינו, דרך מנחם בגין 21 ת"א, 03-757-0535

עיבוד תמונה אורית פניני

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully