ואז, ברגע אחד, נוצרה הרמוניה. היא הייתה מאוזנת ועמוקה, מלאה ועגולה, מסוג ההרמוניות שיכולות לקחת את כל מילות התואר האלה ולהכניס בהן היגיון, בלי להפסיד ערך לאף אחת מהן.
שלומי שבן התיישב ליד הפסנתר, אבל בניגוד לכל ציפייה - ובניגוד גמור לכל מה שהצלחנו ללמוד שקורה תמיד אחרי המילים "שלומי שבן התיישב ליד הפסנתר" - אני לא מדבר דווקא על הרגע הזה. גם לא על השניות שבהן אסף אמדורסקי התלבט (כרגיל) אם להמשיך להביט מהצד בנון-שאלאנט או לתת לעצמו להיסחף ולאבד פאסון. ולא, אני לא מדבר גם על הקסם שבמסגרתו הפכה יעל קראוס להיות ג'וזי כץ, על המבטא השבור אך שלם, והישראליות הזרה.
ברור, הייתה הרמוניה גם על הבמה, והיא התקרבה מהר מאוד לאופוריה, בואכה אקסטזה, אבל לא, אני לא מדבר על "החלונות הגבוהים". אני מדבר על אוכל.
ממוטט התנגדויות. שיפוד תירס ב"קו רקיע"
עונת ההופעות החדשה של "קו רקיע" בפארק אריאל שרון הושקה לפני ימים אחדים עם אותם קראוס-שבן-אמדורסקי שעשו ג'וזי-אריק-שמוליק, והמשכה לא פחות מבטיח, עם ליינאפ מכובד ושמות כמו דיקלה, הג'ירפות ואמיר דדון.
גם האוויר מצוין (אם מתעלמים ממשבי רוח רנדומליים שמזכירים לכולם מה היה כאן קודם) והטמפרטורות שמתגברות על ימי ראשית הקיץ. הגישה התעבורתית טובה והצוות יעיל, בטח ביחס למתחמי הופעות מקומיים אחרים.
אבל הערך המוסף כאן, נקודת הפתיחה והמאצ' פוינט, הוא האוכל. לא תגיעו לשום הופעה בגלל התפריט, ברור, אבל אולי תרצו להגיע *דווקא* לכאן בגלל האוכל, ואולי-אולי-אולי, מתישהו כולם יסתכלו על מה שקורה פה, יבינו שצריך ליישר קו, ויפסיקו לזלזל בקהל הישראלי.
הדיבורים וההצהרות של אנשי "קו רקיע" התחילו עוד בשנה שעברה, בשולי הקורונה, וכללו שיתוף פעולה מבטיח עם תומר אגאי מ"סנטה קתרינה". חורף אחד לאחר מכן, ועל העמדות השתלטה קבוצת "בארכה".
היא לקחה את הניסיון המסעדני העשיר שלה ("קיטשן מרקט", "אונזה", משייה"), הוסיפה מלמעלה עבודה עם קהלי לאנץ' ממוקדים יותר ("מגרב") ועירבבה הכול עם אמביציה ותשוקה להיכנס לעולם האוכל של האירועים.
התוצאה היא תפריט אוכל רחוב קצר ומהודק, מוכוון פאן ויודע קהלו - אנשים שבאים לראות הופעה ורוצים לאכול טוב לפניה, ואולי גם במהלכה, בעמידה, בישיבה, בתנועה.
אז מה אוכלים כאן? יש פה נאצ'וס מקמח תירס (40 שקלים) עם סלסה של עגבניות חריפות, גוואקמולי סמיך אך קרמי ורוטב צ'דר (תוספת של 8 שקלים) פלילי, וגם סלט תאילנדי (פפאיה, גזר, כוסברה, בצל ירוק, בוטנים מטוגנים, נענע, ויניגרט למון גראס, 45 שקלים) מושקע ושובר מוסכמות.
לבד מאלה, יש שני באנים - בקר בבישול ארוך (צמד ב-55 שקלים) עם ברביקיו אסייתי וגירסה צמחונית-טבעונית מבוססת תבשיל פטריות (צמד ב-50) - שתוכם היה מצוין אך בצקם דרש מעט יותר הקפדה, וגם תירס שלם על שיפוד (36 שקלים), עטוף במיסו יפני, קרם גבינה כחולה ממוטט התנגדויות וטוגראשי חרפרף.
יש גם דיבור מעניין על פולנטה וגלידה איטלקית (פררו רושה, נוצ'לטה ואמרנה, 35 שקלים), יש בר אלכוהול נפרד, עם בירה-יין אך גם קוקטיילים משוקעים יותר, ובעיקר יש תחושה של שחרור באוויר. זה לא פסטיבל אוכל עם עשרות דוכנים ומאות אופציות, והעסק פה זקוק לעוד הידוק אחרון, אבל כבר כעת מדובר בשדרוג אדיר לכל מה שהכרתם עד עכשיו במקומות האלה.
פסטיבל קואצ'לה הקליפורני, שחזר לחיים לפני שבועות ספורים לאחר הפסקת מגיפה גלובלית, הציע לא פחות מ-44 דוכני אוכל, וכעשרה ברים, שהתפרשו היטב על פני כמה מתחמים מרכזיים. היו שם, בין היתר, 26 אופציות טבעוניות, חמש פיצריות אדירות, שמות ענק כמו הפוד-טראק של קוגי ובשלנים צנועים יותר, ובעיקר נציגות מוצלחת לכמעט כל מטבח גלובלי.
אנחנו לא קליפורניה, ו"קו רקיע" לא מתיימר להיות קואצ'לה כמובן (אם כי לא מוקדם להרים כבר את הכפפה הזאת ולספק לנו פסטיבל של ממש). מדובר בשתי הצהרות-חסר ענקיות, שתכליתן מחמאה אחת - מדובר בצעד ראשון ראוי בדרך ארוכה ומפותלת, שסופה תרבות אמיתית, ממשית וטעימה. כמה נעים.
"קו רקיע", פארק אריאל שרון