בשלב הזה של חיינו, בהתחשב במעגל החדשות הקצר עד אימה וביכולת המוגבלת ממילא של חלוקת קשב אנושית, היה נדמה שאפשר לשים בזהירות מסוימת (ותוך אנחת רווחה) את סערת מאיר אדוני מאחורינו.
רגעי האימה של אור יוסף | עוגיות ההצלה של רחל מאופקים | מה יש בתוך מנת קרב של חיילי צה"ל? | הכוכבת שנכנסה לראשונה לממ"ד | "בני ז***ת, יש מישהו בבית?": קלארו חוזרת עם דמעות בעיניים
שהרי, כותרות עצובות אינספור, עימותים על אמת, דם ואש ותמרות עשן מדרום ומצפון, ואיזושהי כמיהה שאי אפשר להתכחש לה לקצת שקט. ובכל זאת, הנה מגיע פוסט נוסף. ספוילר: שמאלנים, היכונו לאהבת אמת. או לפחות לאהבת אמת כפי שאדוני מגדיר אותה.
"חלק מכת שחיה בסרט". אדוני
מונולוג ארוך למדי - איפה מגבלת התווים המפורסמת של הרשתות החברתיות וכמה מילים באמת שוות תמונה אחת? לעולם לא נדע מהפיד הזה כנראה - שהועלה לעמוד האינסטגרם של אדוני, ולסטורי שלו, כחיזוק, העלה סברה מהוססת שהרעש שעטף אותו בימים האחרונים דווקא עטף בטוב. ולכן, עוד.
מגן דוד גדול, לב ענק: עידן חבסוב לא עוצר | חרם ערבי על החומוסיה המפורסמת?! הישראלים הגיבו, בגדול | "אם מישהו יפגע בילדים שלי, אני פאקינג אהרוג אותו" | ב-1973 הן הצילו אותנו. עכשיו הן חוזרות
"וואוו, כמה תגובות קיבלתי מאנשים שעד לפני רגע התשייכתי אליהם", פתח תוך תיאור מעליב ראשון שמפציר "לא להיעלב" כמובן. "בז לכל מה שהשמאל הקיצוני מהווה או משדר". סימן קריאה. "מרגיש מרומה עד עמקי נשמתי שהלכתי שבי אחרי הסיסמאות הנבובות לשלום". סימן קריאה נוסף.
אדוני המשיך, חזר על חלק מטיעוניו מפוסט המריבה המקורי, ועשה דאבל-דאון על כל אחד ואחד מהם. שמאלנים כמובן. "חלק מהזיה", "כל פיגוע ידעתי להסביר", והגעה מהירה מאוד ל"מדינת תל אביב" ולנוחות שפינקה גם אותו.
בעתיד הוא יהיה בטופ של ישראל. בינתיים הוא "בצפון הרחוק" | TYO ממשיכה לנגן, גם על הטיטאניק | "יש לי בן שם בעזה, על מה בדיוק הוא נלחם?" | כך הפך האבטיח לסמל פלסטין | "לא הפסקתי לבכות. לא בשבילי, בשביל היהודים" | השעה הכי שמחה בעיר. עדיין | תומר אגאי קם מ"השבעה" והחליט להדליק | אהבה דרך האוכל, לפחות זה: הבית הרחוק מהבית של המפונים | "סנדביץ' המלחמה" שלא אשכח כל החיים
"אוי, כמה פתט הייתי. היה נוח, הייתי חלק מהם. מסעדות מצליחות. מבקש סליחה באמת שהתעוררתי לנוכח השואה הזאת שעברה עלינו", שיחזר תוך סימון וי בכל צ'ק בוקס שיש - עיתון הארץ, בצלם, סמים, הומואים ולסביות ואיך אפשר בלי "אחים ואחיות" וקצת תיבול של "אהבת אמת". בכל זאת נשאר על הצלחת שלו קצת מקום לעוד כמה מרכיבים.
סוף השבוע הרועש של אדוני נפתח בסטורי שבו הכה על חטא, לכאורה, והתפכח מכמיהתו לשלום. "אני אבא לשמונה ילדים. חלמתי חלומות הזויים על עולם יפה, שקט ומלא באהבה, עולם שלא קיים ליהודי וישראלי", כתב, תוך תיאור "מחיר ענק, אישי" שהוא שילם על העמדות הללו. "הטיחו בי דברים נוראיים, הפסדתי לקוחות וקמפיינים, אבל נאחזתי בטמטום ההזוי שרציתי להאמין בו". כל זה, הוסיף, תם. "ב-7 באוקטובר בשש וחצי בבוקר מאיר אדוני נפטר. דקה אחרי נולד מאיר אחר".
המאיר החדש, הסביר, "מכה על חטא, מאיר שמתבייש שהיה חלק מההזיה של אנשי השמאל ההזויים שלא מבינים שאנחנו מוקפים במפלצות אסלאם קיצוני שאין להן עניין בשלום ונורמליות, אלא רק רצון לשרוף אותנו חיים. אני מתבייש".
הפוסט נחתם בבקשת סליחה "מהעם שלי, שלקחתי חלק בהונאה הגדולה של השמאל", בתפילה "לבורא עולם שיסלח לי, ובהבעת תקווה תקווה להשמדת "מפלצות חמאס ועוזריהן", כהגדרתו. "עם ישראל חי לנצח נצחים", סיים, "שבת שלום".
הסטורי עמד באופן טבעי במוקד קרנבל רשתי-ויראלי, עם אינספור תגובות, ממים, סרטונים והתעסקויות במניפסט. חלקן מלומדות ורציניות, אחרות מלומדות ומצחיקות עד כדי דמעות. דמעות זה מה שיש לנו עכשיו ממילא.
זה התחיל, כמובן, בהבהרה גיאוגרפית אך גם קולגיאלית על כתפיו של אדוני, ולמעשה היעדרן מהאלונקה הקולינרית שנסחבת כבר שבועות על ידי אנשי האוכל הישראלים כולם (או רובם המוחץ, לא מכיר כאלה שלא נרתמו), המשיך בתהיות על עתידו של מחנה השמאל המקומי בהיעדר המנהיגות של השף, ולא הסתיים גם כשסרטונים של יצחק רבין התחילו להופיע בפיד. אכן זמנים מוטרפים.
היו גם ג'ואי ופיבי מ"חברים" כמובן, עדויות על שפים שבישלו במהלך מלחמת יום כיפור, השוואות למנהיגים בעיני עצמם (וזהו בערך) כמו אלדד יניב, וסוגיות חשובות לא פחות, כמו זו שגילתה רק כעת איך מפרנסים משפחה בת 8 ילדים.