משקה אחרון: כוסית פרידה משיין מקגאון

בשבוע שעבר הלך לעולמו שיין מקגואן.
במילים שפותחות את הלהיט If I Should Fall From Grace With God הוא השאיר, כבר לפני יותר מחצי יובל, סוג של צוואה:

If I should fall from Grace with God
Where no doctor can relieve me
If I'm buried 'neath the sod
But the angels won't receive me

Let me go, boys
Let me go, boys
Let me go down in the mud
Where the rivers all run dry

ובתרגום חופשי, שלעולם לא יעשה חסד עם המקור: "אם יסור חיני בעיני האל / ואף רופא לא יצילני / אם קבור אהיה מתחת לדשא / אך המלאכים לא יקבלוני / שחררו אותי, חברים / שחררו אותי, חברים / שחררו אותי ואנוח בבוץ / בין נחלי אכזב".

הסולן המיתולוגי של להקת ה'פוגס' היה, בדיעבד, מועמד מושלם למועדון ה-27. זהות קרועה של אירי שנולד על אדמת אנגליה, עילוי שקיבל בנעוריו מלגה לבית ספר יוקרתי באנגליה, ממנו נזרק אחרי פחות משנתיים בעוון שתיית אלכוהול ואחזקת סמים אליהם התמכר ואושפז על רקע נפשי עוד לפני גיל 18, הפך לדמות מוכרת בסצנת הפאנק של לונדון והוביל להקה שבשנות ה-80 של המאה הקודמת הפכה את המוזיקה האירית לדבר הכי מגניב שקורה ברדיו, להקה שבסוף אותו עשור תפטר אותו בגלל אותם אלכוהול וסמים בדיוק.

פאנקיסט מחוספס, משורר רגיש, פטריוט אירי שכתב כמה מהשירים היפים ביותר שנכתבו על לונדון, נפש מעורערת ומאוהבת, איש עצוב עם חיוך ענק מלא שיניים רקובות. כל אלה התקיימו בעת ובעונה אחת בתוך שיין מקגואן.

כוס ראשונה של וויסקי אני מרים למילים ולמוזיקה שיצר ויישארו אחריו, בלב ובגרון של כולנו.

כוס שנייה של וויסקי אני מרים למי שאהב ושר את שירת עמו.

כוס שלישית של וויסקי אני מרים לאחד החברים הכי טובים שהיו לי לשתייה.

במפגש הראשון שלי עם שיין מקגואן היה מעורב בקבוק אלכוהול. בקבוק ישן של ג'ין כרמל מזרחי אותו חלקתי עם חבר טוב במהלך שבוע של גימלים שקיבלתי מהצבא אי שם בשנת 2010 כדי לטפל במקרה קשה של נדודי שינה.

"אתה חייב לשמוע את זה" אמר החבר ולחץ פליי על רצועה מס' 5, A Pair Of Brown Eyes. לאורך חמש דקות ישבתי שם ליד שיין על הבר בליל קיץ, כשלנגד עיני מתחלפות ומתערבבות תמונות של עיני השקד של אהובה נשכחת, זוועות מלחמה וחורשה בה שרות הציפורים וצוחקת הרוח. שיין סיפר סיפור. שלו, של מישהו אחר, של הרבה אחרים, שלי.

שיין מקגואן היה חבר לשתייה מהסוג שמספרים סיפורים. לא סתם שטף מילים שיכורות שנועדו למלא את חלל האוויר, אלא כאלה שממלאות את השומעים. סיפורים שבהם מצאתי גם את עצמי, כמו רבים אחרים. לשיין היה את הכישרון לתת לשומעים את המקום הזה בכל השירים ששר, השמחים והעצובים, האוהבים והמופרעים - גם באלה שלא כתב בעצמו.

כשתיין בעצמו, שיין כנראה ידע שכשאנחנו שותים אנו לפעמים פשוט מחפשים משהו שימלא איזו ריקנות. המוזיקה שלו ידעה להדהד בתוך הריקנות הזאת ביופי יוצא דופן.

שיין מקגואן המשיך לאחו ירוק יותר קצת לפני תחילת דצמבר. בזמן שהעולם מתקשט, רוכש ורוחש לקראת חג המולד, שהוא גם יום הולדתו של שיין, קולו של שיין יבקע מאינספור רמקולים בשיר שהפך לאולי המזוהה איתו ועם להקת ה'פוגס' - Fairytale Of New York, הדואט עם קירסטי מקול שמתאר סיפור אהבה מריר, שיכור, מסומם וסוער, שכל אחת מהמערכות שלו מתרחשת על רקע חג המולד בעיר ניו יורק.

השיר הזה, שהמנגינה החגיגית והסוחפת שלו עוטפת מילים עצובות, קשות ובעיקר אמיתיות מאוד, הפך לשיר חג המולד הלא-מסורתי המנוגן ביותר בבריטניה של המאה ה-21 - ובשנת 2012 אף נבחר לשיר חג המולד האהוב ביותר בבריטניה.

שיין מקגואן לא הצטרף למועדון ה-27. למעשה, הוא חצה את גיל 27 פעמיים ולבו עצר לבסוף בגיל 65, אחרי שנים של בריאות לקויה, שבאופן אירוני או לא-כל-כך-אירוני החמירה דווקא אחרי שהפסיק לשתות אלכוהול ואפילו הסכים, אחרי שנים של סרבנות, לתקן את שיניו האייקוניות.

הוא נפרד מהעולם הזה כשהוא אמנם לא שיכור, אבל כשהוא יודע עד כמה הוא אהוב, מוערך, ושקולו הוא פסקול שמלווה וימשיך ללוות דורות של חוגגים, מדוכאים ושתיינים. גם אותי. ניפרד עם The Parting Glass:

Of all the comrades that ever I had
They're sorry for my going away
And all the sweethearts that ever I had
They'd wish me one more day to stay
But since it falls unto my lot
That I should rise and you should not
I gently rise and softly call
Good night and joy be to you all