פליט בארצו: המזקק יובל (ג'וב) הרגיל כועס. אך לא מאבד תקווה

הנוף הנשקף מהמרפסת הזעירה במזקקת 'יוליוס' שבקיבוץ חניתה עוצר את הנשימה. כל הגליל המערבי פרוס לרגלי המשקיף, ממפרץ חיפה דרך עכו, נהריה, הים התיכון, המשך אל שיפולי הגליל, ג'ת, ינוח, תרשיחא, ירכא, מעלות ועוד. עוד יותר קרוב, בטווח יריקה, נשקפים גם המגדלים המאיימים של החיזבאללה. בשמונה באוקטובר התפנה הבעלים, יובל (ג'וב) הרגיל עם משפחתו, עובדיו וכל משפחות היישוב הקטן דרומה, לעתיד שהאופק שלו לא ברור. ממש לא ברור. "אני מרגיש פליט בארצו" אומר המזקק בעצב.

"המקום סגור" אומר לי ג'וב, "הגעתי מספר פעמים לקחת סחורה, אבל הייצור משותק. באופן מסורתי אוקטובר עד דצמבר הם החודשים שאני מקבל את כל הגפת, ביחוד של הענבים האדומים. הפעם לא יכולתי לקבל כלום. גם הרבה פירות שמניבים בחודשים האלה לא הגיעו. רוב הספקים מהסביבה באותו מצב, אם זה בחניתה, בסאסא, ברעם, אביבים ועוד. הספקים שעל קו הגבול מנועים מלקטוף את חומרי הגלם, וכל שרשרת האספקה נעצרה."

"זה יצא בעיתוי הכי קשה עבורנו. בדיוק עברנו למפיץ אחר בישראל שעבודתו החלה בנובמבר, באותו זמן התחיל גם חוזה הפצה בגרמניה. היינו אמורים לתת זינוק גדול בזמן הזה ופתאום אנחנו עומדים בפני שוקת שבורה ומוכרים מלאים ישנים בלי עורף של ייצור מחודש, שיהווה חוסר לעתיד. ואלה דברים שאי אפשר להמציא אותם בהמשך, המוצרים העונתיים כבר לא יהיו יותר השנה. ההתמודדות מאוד מאתגרת."

"היו כל מיני דברים בתהליכי פיתוח שנעצרו. הייתה הרבה התעסקות עם דבש, תמד וקרופניק, חלק מזה הספקתי להכין. וכמובן כל שאר התזקיקים הרגילים. המחשבה הייתה להתעסק השנה עם כמה זני ענבים לצורך ייצור גראפות מעניינות, מזן ברברה ומזני ענבים מקומיים, וגם למתוח את כל נושא הוורמוט. כל הפרויקטים האלה נעצרו".

"בואי נגיד שיש לי יותר שאלות מפתרונות. המדינה נתנה לכל יישובי קו הגבול, יישובי העימות, מתווה של פיצוי ממס רכוש בגין הפסדים שספגנו, אבל ללא פתרון על נזקי העתיד. עד היום שולמה מקדמה יחידה על חודש אוקטובר, ולא ברור מה יהיה הלאה. מדובר במקדמות, את התביעה על הפיצוי צריך להגיש רק בסוף המלחמה, אי אפשר להגיש תביעה באמצע אירוע, ואף אחד לא יודע להגיד מה יהיה הלאה וכמה זמן זה יימשך."

יש פה אירוע שהולך להשפיע על הרבה מאד אנשים ואף אחד לא מתווך את הסיטואציה לנפגע. אין שום גורם שמנחה אותך מה לעשות, אין עם מי לדבר. במוקד התשובה היא 'חכה לסוף האירוע'. זו סיטואציה כל כך בלתי אפשרית שאי אפשר לתקוף אותה, רק לאלתר. ומבחינתי זה כרגע להשתמש בסחורה הקיימת בלי לדעת מה יהיה הלאה".

"מצד שני יש יוזמות אזרחיות נפלאות שמאוד עוזרות, גם מבחינה נפשית וגם מבחינה כלכלית, ביניהם הירידים וגם חברות פרטיות וחברות הייטק, שיודעות מה מניע את גלגלי המדינה, שנרתמו למאמץ. לדוגמא: פייסבוק עשו יריד משלהם בו מכרו את הסחורות המקומיות. או 'האחים', עם הפרויקט המדהים שלהם, גם מיזם הבישול וגם ירידים בתוך המתחמים שלהם שאירחו את הספקים שהם עובדים איתם ביומיום ואפשרו להם למכור דרכם את התוצרת שלהם ללקוחות. אותו דבר 'וניה' בחיפה."

"יוזמות נהדרות של אזרחים שעזרו מכוחם ומכספם הפרטי. ואז אתה שואל את עצמך אם אנשים פרטיים יכולים בעצמם להניע את גלגלי המשק למה המדינה לא יכולה לעשות את זה? למה למשל חברות ממשלתיות או משרדי ממשלה לא יכולים לקנות מתנות לחגים לעובדים, או לערוך ירידי מכירה בתוך המתחמים שלהם? למה משרד הפנים, הכלכלה או התעשייה לא עושים את זה? אולי תעזרו למצוא מקום חלופי למפעל או לפחות תראו שאכפת לכם?"

"גם העובדים שלי לא בחניתה כמובן, עברו עם משפחותיהם, כל אחד למקום אחר והם גם לא עובדים. הם מקבלים דמי פינוי מהמדינה ואני משלם להם משכורות. לא פיטרתי אותם, וההוצאות ממשיכות".

"אני לא רוצה להתבכיין, אני לא מצפה ולא ציפיתי עד היום לקבל הטבות ונדבות מהממשלה. את כל העסק שלי עשיתי בלי מענקים ונדבות עד היום, הכול מהון פרטי. אבל אני מצפה ממוסדות המדינה שהמינימום יהיה שלא יפגעו בנו. אתם פיניתם אותנו אז תמצאו לנו Plan B. בדיוק כמו שמוצאים מקומות אכלוס לאנשים אפשר לתת את הפתרון הזה למפעלים הקטנים המקומיים."

"אין ארגון ממשלתי שעובר בין המפעלים הקטנים מברר מה קורה ומנסה לעזור. מה ההבדל בין מפעל קטן למשפחה? מפעל אפילו מחזיק כמה משפחות. יש הרבה עסקים קטנים שמפרנסים עד עשרה אנשים, למה אף אחד לא עוזר להם להתפנות, לקבל מקום חלופי, או איזו שהיא עזרה?"

"ואז אתה מבין שבעצם במלחמה כמו במלחמה אתה צריך לדאוג לעצמך בהנחה שאף אחד לא יעזור לך. בדיוק כמו סיפורי השואה שספגתי מסבא וסבתא. היום אחרי כמעט שלושה חודשים ההנחה שלי שהמדינה היא ישות אימפוטנטית לא קיימת ואני צריך לדאוג לעצמי בכל מובן שהוא. את כל הלוגיסטיקה והמחשבה לעתיד אני מקיים מתוך מחשבה שמוסדות המדינה לא קיימים ואני צריך להסתדר. זו הנחת העבודה שלי. זה עצוב אבל זו האמת".

"כרגע לשמחתי יש לי עוד קצת מלאי, אבל בשלב מסוים זה ייגמר ואז זה או שאני סוגר עד יעבור זעם או שאני מוצא מהר פתרונות איפה אני יכול לייצר. יש התלבטויות רבות לגבי העתיד. אף אחד לא יודע מתי זה ייגמר וגם אף אחד לא מדבר על זה. לבי לבי לאנשי העוטף ועל מה שעבר ועובר עליהם, אבל גם בצפון יש משבר, כי אנשים אמנם פונו בזמן לשמחתנו, אבל גם פה כולם לא בבית ולא יודעים מה צופן העתיד. אני לגמרי מרגיש פליט בארצו. אני אמנם אזרח, אבל אזרח שאין לו זכויות. אזרח שלקחו לו את העסק, לקחו לו את הבית, את שני הדברים הכי משמעותיים שלו, ואף אחד לא ממש יודע לתווך לו את הסיטואציה."

"והכי עצוב שהם באמת לא יודעים בעצם מה יהיה סוף המשחק. האם בחישובים שלהם בקריה הם יודעים לאן הם הולכים, ומה יהיה הסוף? כשתיגמר המלחמה בעזה וישחררו בתקווה את החטופים, האם אז ילכו לפתור את הבעיה בלבנון, או שהסיטואציה היומיומית תמשיך להכתיב את המציאות? האם כל יום יכול להיות תרחיש לא ברור שישנה הכול, בדיוק כמו שקרה בשבעה באוקטובר?"

"הממשלה הזו לימדה אותנו שרק הם יכולים להחזיק ולאחד את האוכלוסייה המפולגת הזו ובאה המלחמה וגילתה בדיוק ההיפך. האזרחים נהדרים וכשנדרש מהם הם עוזבים הכול מאחור ונרתמים לטובת המדינה ואזרחיה, ומי לא עושה זאת, מוסדות המדינה עצמה, והמנהיגים שפשוט נטשו את המערכה. המשרדים הממשלתיים שאמורים להיות אחראים לתפקוד התעשיה, הכלכלה, המסחר, הרווחה ועוד, הם פשוט לא שם וזה מטורף. ואני כבר לא מצפה מהם לכלום."

"המדינה היא המעסיק הגדול ביותר בישראל, אז למה היא לא נרתמת כמו שכל חברה הרבה יותר קטנה נרתמת ועושה פעולות מדהימות לצורך הנעת גלגלי המדינה? מה עם לדאוג לציוד לחיילים ולמילואימניקים, להפעיל את התחבורה הציבורית בסופי השבוע עבור החיילים, לתת משכורות לאומנים שמופיעים בכל מקום כמו במילואים?"

"אני עובד היום יותר משעבדתי קודם. אני מנהל עסק בלי מפעל, בשוק שונה לחלוטין ממה שהיה קודם. בגלל העובדה שאין את המקום הפיזי, אין עובדים ואין ייצור הפכתי להיות נהג, איש שיווק והפצה, איש מכירות, מדריך מקצועי, זבן בירידים, כל מה שמזמן כבר לא עשיתי. אני מרגיש כמי שמפעיל עסק בתחילת דרכו, אבל עסק שהאופק שלו לא ברור, שאולי ייסגר בסוף. זה לא פשוט."

"בהכירי את עולם האלכוהול והסיפורים שמאחוריו אני חושב הרבה פעמים על המהגרים שלקחו את העסק שלהם לארצות אחרות, כמו הוואנה קלאב וסמירנוף שפועלים בארה"ב ולא בארצות המקור שלהם. ואני חושב, אולי צריך לפתוח יוליוס במקום אחר בעולם. אני כמזקק יכול לזקק בכל מקום ואני מספיק יצירתי להמציא את עצמי מחדש. אני חושב על כל האפשרויות, אני לא מפחד משינויים מרחיקי לכת ומצעדים קיצוניים לגבי החיים שלי והעסק, אני לא בן אדם טקסי ולא אדם מקובע, אני לא אישאר בחניתה וביוליוס רק בגלל שככה זה".

"את יוליוס פתחתי בצפון עם חזון מסוים, החזון היה לייצר משהו עם טביעת אצבע טרואריסטית, עם אמירה סביבתית, קהילתית ומקומית ברורה, חומרי גלם מקומיים, עבודה משותפת עם חקלאים ויצרנים מקומיים. לא יודע אם אפשר להעתיק מפעל כזה למקום אחר, זה לא מפעל הייטק שאפשר לפתוח בכל מקום בעולם. זה לא עובדים שיושבים במשרד ומפתחים מוצר בלי קשר לסביבה. אני לא יודע אם אפשר לייצר את זה גם במרכז, אבל יכול להיות שכן. אני פתוח רעיונית לכל מסלול שיתרחש. מאידך, אם אני עושה כבר מהפך משמעותי אני בוחן את כל האפשרויות. אני יכול לעשות את זה בפתח תקוה, בגליל או בחו"ל, או בכלל להמציא את עצמי מחדש."

"אני עדיין במהלך זמן של תהליך קבלת ההחלטות ולא בקבלת ההחלטות עצמן, כי אני לא יודע מה הולך להיות הלאה. אני לא שוגה באשליות ופנטזיות והנחת העבודה הראשונה שלי היא שהמדינה לא מתפקדת וסביר להניח שהיא לא תתפקד יותר טוב בשנים הבאות, בהכירי את המנגנון הפקידותי המסורס שגם אם ישקמו אותו זה עניין של שנים. לגבי תחזית האם המצב הפוליטי, כלכלי, חברתי ישתפר פה או יהפוך ליותר רע, קטונתי מלדעת. העולם שלנו משתנה כל כך מהר וכמות הפקטורים משתנים שאין דרך לחזות מציאות בארץ. אני נמנע מלעשות חישובים מרחיקי לכת. אני יותר בקטע של לנסות להריח עוד כמה חודשים לאן הרוח נושבת ואז לעשות החלטה משמעותית".

"אני עצוב כמו כולם על המצב בכללותו ובטח מתוסכל. מה שהכי מתסכל זה חוסר הידיעה. אני חושב שמה שלקחו לנו בעיקר זה את האופק. בעולם העסקים תמיד אומרים שהדבר הכי חשוב זה ודאות, כשיש ודאות אפשר לפעול באופן רציונלי ולעשות תוכניות עסקיות שעומדות על קרקע מוצקה ולחשב חישובים על סמך המציאות. ברגע שהוודאות אינה קיימת היכולת לעשות חישובים היא אפסית. זה קצת כמו לפתוח עסק מחדש כשאתה אף פעם לא יודע איך הקהל יגיב. יש השערות, אבל עד שנפגשים עם המציאות לא יודעים אם העסק טוב או לא טוב."

"ברור שאני עצוב וברור שאני מתוסכל, אבל האם אני חסר תקווה? ממש לא. גם עסקית וגם אישית. אני חושב שהאדם תמיד יותר חזק מהמדינה, ואם אני צריך להמציא את עצמי מחדש אני אעשה זאת. סארטר אמר 'נגזר על האדם להיות חופשי'. זו גם מהותו של האלכוהול, רוח בתוך בקבוק, שהשאיפה שלנו לשחרר אותה. כששואלים אותי אם אני עובר לא עובר, לא, אני כרגע מתבונן, נותן לעצמי את הזמן והחופש."

מהשבעה באוקטובר האחים דוקטור (מסעדות האחים, דוק, אייבי ועוד) לא נחו לרגע. החמ"ל העצום שהקימו במסעדות שלהם האכיל בשבועות הראשונים עשרות אלפי ויותר חיילים ומפונים. בהמשך פנו ליוזמות עזרה ליצרנים קטנים ולחקלאים שנפגעו עקב המצב. משפחות החטופים גם הן קיבלו עזרה מהאחים, וההתנדבות ממשיכה בגאון.

בעלי משקים, בתי בד, מחלבות, ועוד רבים אחרים מצאו עצמם מוכרים את הסחורה הנזנחת בירידים של האחים. במסעדת דוק נמכרו יינות מאוסף המסעדה לצד האלכוהול המצוין של יוליוס. והעשייה לא נפסקת. אין ספק שאנשים כאלה מחזירים לנו את האמונה באדם ואת התקווה שהמדינה שלנו תלך בהמשך לעתיד טוב יותר. טוב שאלה האחים שלנו.