אנחנו על הכוסית: כך שפטתי בחצי גמר אליפות העולם בוויסקי

לא תאמינו, אבל המחשבה הראשונה שחלפה במוחי אחרי טעימה של כ-30 סוגי ויסקי שונים, הייתה: או.קיי, איפה הבירה שלי? חשבתי, אמרתי ועשיתי: אחרי שהשלימו את הצילומים למזכרת ואספו את כל הפרסים שבהם זכו בשלב הביניים, התלוו אלי גם אנשי המזקקה הישראלית "מילק אנד האני" וביחד המשכנו אל ה"דיקנס-אין" (מה קורה, צ'ארלס?), ללגום כמה פיינטים של גינס, כדי שיחצצו בין הוויסקי של הבוקר לקוקטיילים של אחר הצהרים. כי ככה זה אצלנו: מקפידים על תזונה מגוונת.

אני מניח שכבר הרגשתם שהטקסט הזה ספוג באלכוהול ברמה שאפשר להסתחרר רק מלקרוא בו, אבל למרות האנג-אובר קל, אני אנסה לסדר את המחשבות ולהעמיד דברים על דיוקם, או לפחות למנות אירועים כסדרם. ובכל זאת: אם מצוי בקבוק בהישג ידכם, אנא מזגו לעצמכם דרינק קטן, שבלעדיו תתקשו לצלוח את (בערך) אלף המילים הבאות - ונצא לדרך.

תחרויות וויסקי, קצת כמו תחרויות יין, עלולות להטעות. יש מהן רבות עד כדי כך, שבעוד זכייה באחת הנחשבות שבהן תהיה משולה להשגת הגביע הקדוש, הרי שבקיקיוניות תזכה לעיטור כזה או אחר, מובטח מראש, רק בגין התשלום עבור דמי ההרשמה לתחרות.

התחרות הזאת היא המונדיאל האמיתי, ואני לא כותב את זה רק כי הם העניקו לי את הכבוד שבשיפוט בשלב חצי הגמר, אלא מפני שהיא מאורגנת על ידי הכותר החשוב ביותר בתחום: "וויסקי מגזין" (בקרוב: בגרסה העברית!), וכוללת מאות מותגים מסביב לעולם, אלפי בקבוקים וכחמישה סבבים של טעימות עיוורות, כלומר כאלה שאין לך מושג מה אתה טועם במהלכן. כל שנמסר לך הוא הקטגוריה הרלוונטית.

תכף אפרט עוד קצת על השלבים השונים, אבל נלך לרגע לעובדה שמוכרחים לציין עוד בטרם נגרגר את טיפת הוויסקי הראשונה: בשנה שעברה הדהימה מזקקת מילק אנד האני, שתי אצבעות מבלומפילד, את עולם הוויסקי כאשר בקבוק הסינגל מאלט שלה, מסדרת "אלמנטס", שיושן בחביות שרי ספרדי (כשר!) זכה לתואר הסינגל מאלט הטוב בעולם.

למי שאינו מצוי בתחום, קשה להסביר אפילו עד כמה מדובר במשהו שנראה מופרך על הנייר: מזקקה שמשלב הרעיון להקמתה ועד היום חלפו פחות מ-11 שנים, שבפועל פעילה ומייצרת הרבה פחות מכך, ממדינה חמה שלא ידועה (בלשון המעטה) בתזקיקים האלכוהוליים שלה, עם מאסטר דיסטילר כמעט אלמוני - ופתאום, בום שכזה!

מאחר שכבר מאסתי בדוגמה שנתתי לכולם בשעתו, על היות הדבר משול לזכייה של ישראל במונדיאל, אחרי ניצחון בגמר על ארגנטינה של מסי - ואחרי שהדיחה בדרך את ברזיל, ספרד, גרמניה ואיטליה, אזי אומר שזה כאילו עדן גולן, שנבחרה השבוע לייצג את ישראל באירוויזיון, תקבל את הגראמי במקום טיילור סוויפט.

אחרי שהוכחתי בקיאות במגוון נושאים הקשורים לתרבות פופולרית, אני מקווה שאתם כבר חשים נוח מספיק בכדי ללגום בחברתי, אז בואו ונצא לדרך.

הנה קיצור תולדות הזמן בפסקה אחת: את הזיקוק המציאו המוסלמים והמיסיונרים שהתחככו בהם באזורי עימות, כמו למשל ספרד, שעברה מיד ליד ומדת לדת (לטובת הנוצרים ולאסונם של היהודים), למדו אותו מהמתחרים שלהם על הזיכיון לפתוח סניף חדש של נציגות אלוהית עלי אדמות.

בעוד המוסלמים נאלצים לציית לאיסור הדתי הכי מטומטם בהיסטוריה (כתב בן העם הנבחר, שעל פי ההלכה שלו אסור לאכול לובסטר, פרשוטו וקוקי סן ז'אק), זה שאוסר על שתיית אלכוהול אפילו בלי החרגה של פורים, הרי שהמיסיונרים הנוצרים הבינו מהר מאוד שהדרך לליבם של מיליוני מאמינים חדשים עוברת דרך הכבד - והפיצו את תורתם בעזרת דרשות שלצידן בר פתוח. לא בכדי אפילו השפה האנגלית העשירה אינה מבדילה בין "ספיריט" במובנו האלכוהולי והרוחני.

בכל מקום שאליו הגיע הידע, זיקקו מעודפי התבואה החקלאית: פירות שונים, דבש, ירקות שורש וכמובן חיטה ושעורה, כל מה ששמרים יכולים להפוך את הסוכר שבו לאלכוהול. האחרונה (השעורה) הפכה לוויסקי, אי שם לפני בערך אלף שנים באירלנד ומשם התפשט המשקה לסקוטלנד (אזהיר מראש: יש סקוטים שלא יחתמו על הגרסה הזאת).

הבה נמשיך לזקק היסטוריה בת אלף לכמה משפטים ונאמר שבמאה ה-19 חל מהפך גדול בתחום ייצור הוויסקי (הסדרת הייצור, המצאת הזיקוק הרציף וכנימה שהשמידה את רוב הגפנים בעולם ומנעה תחרות מצד הברנדי) שהפך למשקה האלכוהולי הנפוץ בעולם. הן מבחינת הכמות והן מבחינה התפוצה, עת נישא על ספינות הצבא וצי הסוחר של האימפריה הבריטית שעליה לא שקעה השמש, לארבע כנפות תבל.

ארץ הייצור העיקרית של המשקה הייתה סקוטלנד, שנטלה את הבכורה מאירלנד ואחריה התווספו ארה"ב (הידעתם שהנשיא האמריקאי הראשון, ג'ורג' וושינגטון, היה בעל מזקקה?), קנדה ויפן.

כל זה היה נכון עד לפני 30 שנה בערך, עת חשבו כמה יזמים ברחבי העולם שאפשר לחקות את היפנים (שחיקו את הסקוטים באופן מושלם, אולי אף עולה על המקור) ולהעתיק במדויק את הייצור גם לאזורים אחרים בעולם, שיניבו אולי השפעות אקלימיות שונות על המשקה.

התהליך שהתנהל בעצלתיים במשך כעשור נוסף, התחיל לתפוס תאוצה לפני כ-20 שנה והתפוצץ בעשור האחרון עם אלפי מותגי וויסקי חדשים בכל שנה מסביב לעולם, מטאיוואן ועד סן פרנסיסקו, מפינלנד ועד דרום אפריקה. גל מרשים בהיקפו ולא אחיד באיכותו, שלמרבה המזל לא פסח גם על תל-אביב-יפו.

עד כמה שווה הזכייה ההיא של "מילק אנד האני" כשהוא גובר בדרך על גרסאות 30 ו-25 שנה של המזקקות הידועות בעולם? מבחינה כספית, לא לי להיכנס לכיסיו של גל קלקשטיין, היזם והמנכ"ל. בכל זאת מדובר בעסק פרטי ובענף שבו, קצת כמו כדורגל, הצלחה מקצועית לא מייצרת בהכרח גם בוננזה כלכלית.

מבחינה ערכית, די היה לראות את תומר גורן, המזקק הראשי של מילק אנד האני וקיבוצניק גאה מעמק חפר, מסתובב בין אנשים שהם דור מי-יודע-כמה למזקקי וויסקי, ומתקבל בכבוד מלכים, או את טל חוטינר, סמנכ"ל המכירות של המזקקה בשוק הבינלאומי (גילוי נאות: חבר ותיק) כשהוא מסתחבק עם קולגות שמוכרים ביום אחד את מה שהמזקקה שלו ביפו תייצר במשך שנה, ונבין עד כמה גדול הרושם שהותירה הזכייה ההיא.

הפעם התחרות מתקיימת במזרח לונדון (מעט מזרחה ממצודת וגשר הטאוור), לא הרחק מגדות התמזה, במרתף שנראה כמחסן ישן, אבל מאוד היפסטרי ואופנתי. מתחם חדש יחסית שבמבט ראשון נראה קצת מחשיד (נניח כמו מתחם "התחנה" בתל אביב) בהיותו תיירותי, אבל לפחות מהמעט שדגמתי במזון ובמשקה, ממש לא "מלכודת תיירים".

מבין משהו כמו עשרה שולחנות שיפוט, בכל אחד מהם 12 שופטים כמניין שבטי סקוטלנד (סתם, אין לי מושג), אני הוגרלתי לשולחן מספר 2.

לכל שולחן מעין "ראש צוות" (שלי הייתה ג'וליאנה מגרמניה, יועצת למזקקות ברחבי העולם ומארגנת סיורי וויסקי, פרטים בקבלה) שמסביר את הכללים ומנחה בנבכי מילוי טפסי השיפוט. עניין פשוט לכאורה, אבל השופט שמשמאלי מצליח איכשהו לטעות.

לא אסגיר מאיזה מזקקה הוא, אבל נאמר שהיא מאירלנד, מה שמסביר לא מעט. אם אתם שואלים אותי, אחרי כמה לגימות שמשחררות את הפטריוט בשקל שבתוכי. לכו תתמכו בפלסטינים, הם יעופו על הוויסקי שלכם.

אין איסור על דיבורים, אלא רק בקשה שלא להתייחס במהלכם לדירוג - ויש גם הנחייה כללית שמבקשת לעשות שימוש מושכל במרקקות, פחות בכדי למנוע שכרות ויותר בשל הצורך לשמור על חך נקי ככל האפשר לקראת המקצים המתקדמים.

כדי להקל עוד על הצורך האחרון, מונח ליד כל משתתף בקבוק של מים מינרליים וקרקרים יבשים שיעזרו לנקות את חלל הפה בין לגימה ללגימה.

התנאים אינם מושלמים - הוויסקי מוגש לנו בכוסות יין עבות ופשוטות והתאורה במקום לא מאפשרת להתרשם מהצבע והמרקם, אבל מאחר שאלה תנאי פתיחה שווים לכל, עצם התחרות לא נפגעת.

הפלייט הראשון שאנו מקבלים בשולחן 2, הוא של סינגל מאלטים מאיילה. כבר בעיה - ולא מפני שאיני רוחש חיבה עמוקה לוויסקי הזה, שמקבל טעם מעושן בשל השימוש בכבול (פיט) לקליית השעורה, אלא מפני שקשה מאוד לחזור ממנו אל סגנונות אחרים (אלא בעזרת אכילה מאסיבית של קרקרים, לפחות במקרה שלי).

את כוסות הוויסקי צריך לדרג לפי סדר שביעות הרצון מהן, כך למשל, ויסקי מספר שבע שיהיה השני הכי אהוב עלי, יקבל את הניקוד 2, בעוד שוויסקי מספר 11 שהתברר כאהוב עלי ביותר, יזכה לניקוד 1. זהות הוויסקי שמספרו כך וכך, ידועה רק למארגני התחרות - לשופטים אין סיכוי אפילו לנחש, מלבד הערות כמו "מזכיר לגבולין" או "מזכיר מק'אלן פיין אוק". המנצח בסבב הוא הוויסקי שיקבל הכי מעט נקודות לאחר איסוף כל גיליונות השיפוט מכל השולחנות.

אחרי איילה, זכינו לעוד שלושה סבבים. במקרה של השולחן "שלי" היו אלה: RYE (כלומר, שיפון, ז'אנר אהוב עלי אישית), WHEAT (חיטה, ז'אנר פחות אהוב, בלשון המעטה) וסינגל מאלט וויסקי (הפלייט שלי היה לא רע בכלל!).

מאחר שאני יורק קטן מאוד, ניסיתי לטעום מעט ככל האפשר כדי לגלגל את הוויסקי על חלל הפה, מה שאפשר לי גם ליהנות (או לסבול) מהטעם וגם להישאר סוברני כדי להעריך את האיכות.

אחרי הטעימות מתברר מי זכה בפרסי הביניים, חלקם לא קשורים בהכרח לאיכות הוויסקי, כמו למשל "צוות המכירות הטוב ביותר" (מילק אנד האני זכו, בין היתר, בפרס "צוות הייצור הטוב ביותר"), אחרים הם בסגנון "הסינגל קאסק הטובה ביותר" - כלומר וויסקי שבוקבק מחבית שנבחרה במיוחד בידי צוות המזקקה.

לצד ציונים לשבח ומדליות מכסף וזהב על כמה מביטויי הוויסקי ששלחה מילא אנד האני לתחרות, עלו 3 סוגי וויסקי מתוצרתה, שזכו כל אחד בזהב בקטגוריה שלו, לגמר הגדול שייערך בעוד כשלושה שבועות.

במזקקה יודעים שיהיה קשה עד בלתי אפשרי לשחזר את הזכייה מהשנה שעברה, אבל גם פרסי משנה יבהירו לכלל התעשייה העולמית, שהעשייה יוצאת הדופן נמשכת. אם להמשיך את הדימוי מהשלבים המוקדמים של הטקסט הזה: אלא אם קוראים לך ריאל מדריד, אתה לא מתבאס אם עונה אחרי זכייה בצ'מפיונס-ליג העפלת "רק" לגמר הליגה האירופית. קאפיש?

תמה הטעימה ואפשר להתכבד בסנדוויצ'ים לא מזוהים, גבינות שונות ו... ניחשתם נכון: כל בקבוקי הוויסקי שנטלו חלק בשלב הזה של התחרות (שהגיע, נזכיר, אחרישלושה סבבי מוקדמות שנערכו מסביב לעולם במשך כמה חודשים), הפעם כשהם גלויים לעין כל, על שלל תוויותיהם.

זה גם הזמן למינגלינג, למי שלא הספיקו לעשות כן לפני הטעימות. אני פוגש מזקקת ראשית מטסמניה (אי בדרום אוסטרליה), משווק מיפן, עיתונאי וויסקי מארה"ב ומזקק "קטן" מדנמרק, בגובה של יותר משני מטר.

ברוח הימים האלה אתם בטח רוצים לדעת איך משפיעה המלחמה על היחס לישראל. ובכן, לפחות בפורום הזה, שבו נמדדים על עשייה ולא על עמדה פוליטית, היא לא משפיעה כלל. בוודאי שלא על הטעימות, שהרי הן עיוורות ממילא - ולפי התרשמותי, גם לא בשאר הנגזרות. או כמו שהיטיב לנסח זאת חוטינר: "אם הוויסקי שלנו לא טעים לכם, אתם מוזמנים לנסות את הוויסקי של האויב".

בינתיים הוא ויתר חברי הצוות נערכים לצילומים: לתומר כבר התעוותה הלסת מרוב חיוכים למצלמה, על גל מהבהבים הפלאשים כאילו שם משפחתו אינו קלקשטיין אלא גדות - ושלושתם גם יחד מתקשים לשאת בשש ידיים את שלל הפרסים בהם זכו כדי להציג אותם למצלמה.

"איך היה?" שואל אותי בווטסאפ כמעט כל מי שנתקל בתמונות שהעליתי באותו הבוקר לרשת. לכולם אני משיב את אותה תשובה: "תשמעו, זה קצת קשוח, אבל הי, אם אני שותה וויסקי ועוד יכול לקרוא לזה 'עבודה', כנראה שבכל זאת יש עוד לאן להתדרדר".

זהו, חצי גמר "אליפות העולם בוויסקי" מאחורי, ועכשיו אני בשל לעשות מה שמומלץ לכל חובב וויסקי שטעם כבר כשלושים ומשהו סוגים ודן את עצמו לקרקר צר ומים לחץ: ללכת לשתות בירה.