עזרא קדם עושה את השקשוקה הירוקה שלו בדיוק כמו שג'קסון פולוק עשה את "ציור מספר 5, 1948" שלו. נכחתי רק באחד מפרצי היצירתיות הללו, אני מודה, אבל שום דבר לא ישכנע אותי שלא מדובר באותה אמנות בדיוק, ובאותה תשוקה.
נכון, היצירות האלה באות לידי ביטוי מוחשי, יומיומי, קצת שונה - אחת על לוח עץ ענקי, לראותה בלבד, השנייה בתוך מחבת ברזל כבדה, לחיסול - אבל כל השאר זהה, קרוב מספיק בשביל להשוות.
אני רואה את קדם חג במטבח ומטפטף דברים מלמעלה לתוך הביעבוע ולא יכול שלא לחשוב על הצייר האמריקני ועל הטכניקה המפורסמת שלו. אני מריח את עשן הסיגריות, כאן ושם, נזהר מלהפריע למחול ורק מנסה לעקוב אחר הצעדים, אחר השלבים, אחר המרכיבים. בסוף, אפילו הצבעים מתנקזים לאותה מניפה. הרבה ירוק, הרבה חום, ונקודות של צהוב שעוד מעט יהפכו לפסים געשיים, נוזליים.
עזרא קדם עושה את השקשוקה שלו, וזאת יצירת אמנות.
שעה קלה - והיא אכן קלה, הסיפורים יוצאים ממנו החוצה בשטף, מפריכים כל חששות קודמים על צורך בדיבוב ומאפשרים לך להתרווח ולתת למכשיר ההקלטה לעבוד במקומך - קודם לכן, אנחנו יושבים על שני כיסאות עץ ישנים, מתפרקים בחינניות, בגינה של "ארקדיה", ונהנים מקרני השמש המעט חריגות לתקופה הירושלמית הזאת של השנה.
מסביב כל הירוק שאפשר לבקש מהאדמה בעת הזאת, בשוליים מאיים רק השקט הכמעט מוחלט של עין כרם ומעבר לקו הראייה המיידי הרים ומורדותיהם, שבילים ללכת בהם ואנשים שקמו בבוקר במטרה לעשות בדיוק את זה. אלו החיים שראויים לחיות, פה בדיוק.
פה ושם אפשר לזהות ולשמוע תנועות קלות - כשכוש זנב שמח, ניעור ענפים, מכונית איטית שחוצה את השכונה - בלבד, אבל אין מעבר להן. איוושות ותו לא, וכולן במעטפת, מבליטות את טעמי הסיפור. והסיפור הוא קדם. ענק בגנו.
"תמיד הייתה לי מחשבה והיה ורצון לבשל בהרי יהודה", תיאר את השתלשלות האירועים והחוויות שהובילו אותו בסופו של דבר להקמת "סטודיו ארקדיה" בדיוק כאן, "אין פה פינה שלא כמעט חתמתי עליה, ובסוף התמזל מזלי לפגוש את האנשים של בית הגת".
השטח תיפקד אז כחווה החקלאית של המנזר הסמוך, והעמותה עצמה עסקה, ועוסקת, בקירוב תרבותי של היהדות והנצרות, אז קדם ביקש להשתלב "ולגדל קצת ירקות", כהגדרתו. "נתנו לי שתי שורות, קצת עגבניות, וככה התחלתי. הכרנו, הלכתי לטלוויזיה, חזרתי מהטלוויזיה, הקמנו בית ספר קהילתי, והנה אנחנו פה, 14 שנים אחרי".
הוא מצביע על באשר, שמוביל כיום את המטבח שלו, ומספר איך הגיע לפה כתלמיד כיתה ז', ואיך עכשיו הוא מלמד תלמידים אחרים. "אני רואה אותו כבני", הוא מטעים, ומספר אחר כך לבן הקולינרי על הבן הביולוגי, נורי ("אבהות מאוחרת, על כל המשתמע. כן, כן, כן, כן"). צריך להיות צחיח רגשית בשביל לא לחבר לבד את הנקודות. למזלנו, האדמה רטובה והקרקע פוריה. עדיין.
השיחה עם קדם רצופה דילוגים ושוזרת סיפורים מאז ומעכשיו באופן שמקשה על הכרוניקה, אבל מקל מאוד על מחוגי השעון. במקרה שלו, כל הקלישאות נכונות וכל הדימויים עובדים. הוא היה שם, ושם, ושם, ושם, ואם רק תאפשר לו, הוא ישמח לשתף. נכון, לפעמים יש איזה "זה בינינו, כן?" בדיוק ברגע השיא של המערכה, אבל המחזה הזה כל כך עשיר עד שהמחסומים נפרצים בכל מקרה מכיוון אחר.
הוא עשה ריאליטי ("המטבח", ערוץ 2) עוד ב-2008, במהלך שלהגדיר אותו כ"הקדים את זמנו" יהיה כמעט עצלני, והוציא ממטבחיו מספיק טבחים ושפים כדי להפוך את ענפי העץ שלו ליער-עד עבות. הוא ייעץ לרבים וממשיך לייעץ לרבים נוספים, למד בניו יורק ובסן פרנסיסקו, ראה עולם וממשיך לקבל עד היום הצעות בכמות שהייתה שמה ללעג גם את קיליאן אמבפה. בסוף, הוא חזר לכאן, לגינה.
"ברוך השם", הוא מצביע וצוחק על הפיאט פונטו הקטנטנה שלו, שעדיין מתאוששת מהעלייה בשביל, "פה יש לי חניית סגל".
הוא העביר, כמו כולנו למעשה, את אוקטובר ונובמבר מול הטלוויזיה, וניסה לשמור על המקום כדי להמשיך ולנסות "לעשות טוב לאנשים".
הקורונה הייתה בראש, אבל גם העבר המדמם של ירושלים והרבה מעבר לו. "אנחנו חיים בתקופה קשה, אבל אני בן אדם מבוגר וראיתי כבר את ישראל נחלצת ממצבים לא פשוטים", שיחזר, "'ארקדיה' באינתיפאדה הפכה להיות מוצב עם שקי חול, ממש, כי רוב המפגעים הבודדים הסתובבו אז במרכז העיר, וסבארו הייתה צמודה אלינו. זה היה סוריאליסטי, אבל החזקנו מעמד בשיניים.
"עוד לפני זה, ב-95', חשבתי שהכול יקרוס כאן. היה עצוב, נורא ואיום. אחר כך היה את זה ואת זה ואת זה, והפיגועים והמסוקים, ופתאום בן גביר מתחיל ללכת ברחוב אגריפס בעיר עם החבר שלו, נו, איתמר מרזל, והנה טי-שירט צהובה, וההוא נותן לו פלאפל לאכול, והופ אתה רואה את הניצנים של הפאשיזם מתחילים לצאת".
גם הפעם הדם זלג קרוב, נוגע בו כמו שנגע במשפחות אינספור ברחבי המדינה. חברים שהלכו וטבח שחזר ממילואים "ומשהו אצלו לא בסדר", שותפים מעין הבשור שרק דיברו איתו על שתילת חורף וחיילים שהתעקשו לשתף אותו במסקנותיהם על המעורבות של אהוד ברק בטבח.
"זה חרא אחד גדול, אין מה לעשות. אז הם רוצים עכשיו איטבאח אל יהוד? בסדר, לאט-לאט. הגלגל מסתובב", תיאר, "ישראל מצ'אפחת. כל העמדות תפוסות, הכול פעיל, אפילו פגזים קנינו מגרמניה. זה מקסים. אתה קולט? הכול פואטי פה".
הוא מנתב את הפרספקטיבה שלו לאופטימיות, גם אם מלאכותית. "תראה, איפה שלא תזרוק אבן בישראל, תפגע בסוף במישהו יצירתי, ובמדינה הזאת אנחנו הרבה פעמים יוצרים מתוך הצער, לאורך כל ההיסטוריה. אז הבנקים ומס הכנסה, וסמוטריץ' וזבוטריץ' וביבי וזיבי - צריך לקחת את זה בפרופורציה. לחיות את החיים ולעזור למי שצריך לעזור. אנשים נשרטו, אבל אנחנו לא נרדפים. הותקפנו, אבל אנחנו ממש לא נרדפים.
"כשלמדתי בניו יורק, שמעתי ישירות משף אלזאסי איך מרגישה גזענות ואנטישמיות. זאת גם התקפה, אז מה? בכל משבר ידעתי דבר אחד - אני יודע לבשל. זה מה שעוזר לי בסיפור, ובזה אני מתמקד. גם לבוא לגן של נורי ולתת כמה דקות על עשבים, זה עושה טוב לילדים".
שורשי השקשוקה שלו חוזרים רחוק אחורה, ארבעה עשורים לפחות, לימיו כטירון צנחנים שסגר עוד שבת כשהוא מרותק לבסיס. "כבר חודשיים וחצי נשארתי שם, בהן צדק", הוא פורס בהנאה רבה את המור"ק, "זה היה יום ראשון, החבר'ה מתחילים להגיע באוטובוסים, אבל יש להם עוד זמן. בשעות הבוקר באו שלושה אזרחים עובדי צה"ל, נתנייתים. שאלו אותי: 'חייל, הגיעה האספקה?'. עשיתי להם כזה כן עם הראש והם אמרו לי: 'תביא לחם שחור ובוא'". מעטים החיילים שהיו מסרבים לפקודה כזאת. לעזאזל, מעטים בני האדם שהיו מסרבים.
קדם החייל הלך איתם כמובן. "הם הדליקו גזיה ועשו שקשוקה פשוט מדהימה. שלושתם עומדים מסביב לגזיה עם קפה, ובשלב מסוים, כשזה היה מוכן, שלושתם ביחד מרימים פה, בהן צדק, את הכיס של החולצה של המדים, איפה שהעטים, ומוציאים פלפל חריף שהיה להם". התיאטרליות שלו קורעת, ההמחזה עוד יותר. "הם היו מסודרים, ז'ונגלריסטים. אכלתי איתם, ואז קפה וסיגריה, והחבר'ה חזרו. קיבלתי אנרגיות לכל השבוע שאחרי זה, כמה שאני לא אסגור. אז הבנתי שזה מה שאני אוהב".
הוא מספר על שקשוקה נוספת, רק 15 שנים אחורה, באיסטנבול. "הייתי שם עם חברים, חיים טיבי וירון קסטנבוים, והטיסה שלנו חזרה הייתה רק בצהריים, אז יצאתי לאכול ארוחת בוקר ממול למלון", תיאר. "הם הלכו לעשות קצת השלמות של קניות, וחזרו לחוצים שנפספס את הטיסה, אבל קראתי להם בכל זאת לבוא לטעום, לאכול משהו. שקשוקה ירוקה עם ביצים ויוגורט ולחם. ארוחת בוקר. לא משהו מיוחד, וקיים בכל מקום, אבל בכל זאת אוכל אמיתי, ועכשיו מצאתי לנכון לעשות גם אחת שלי".
האחת שלו - אותה מחבת ירוקה מלמעלה - תהיה חלק מנבחרת מרשימה להפליא שיצרה את "שוקשוקה", יריד אוכל שיחבר בשוק הנמל של תל אביב שפים ובשלנים, חקלאים ורעבים, לכדי מחבת צבעונית ורותחת. יהיו שם בינו גבסו כמובן, וענר בן רפאל ממסעדת "תריסר" הנהדרת וגם גירסה עכואית של אלמרסא הנהדרת לא פחות.
וקדם גם, עם "שקשוקה ירושלמית" שכעת מונחת לפניי, ובה תרד בר, לוף ארץ ישראלי ועלי חוביזה, בצל (כן, בצל, הוא יודע שזה מנוגד לכל מוסכמה, ובכל זאת) וקצת עגבניות, לפחות שני סוגי שמן זית (אחד משכם, אחד מההרים שליד) ולבסוף כל מה שאפשר להניח עליו את היד (הימנית, כי השמאלית מחזיקה סיגריה) ברדיוס סביר, ביצים עזות טעם וצבע וכף גדושה של יוגורט סמיך. אה, וגם "לחם נכון שייקח את השקשוקה", כהגדרתו, "לא חלה ולא בטוח שפיתה". ובסוף, כמו הנתנייתים ההם, חריף.
"יאללה", אומר לי עזרא קדם על מחבת שהוא עמל עליה וכעת מעלה אדים לשמי המטבח, "למה באת לפה אם לא לאכול?"
הירידה הזאת של קדם תל-אביבה חריגה יחסית, אבל הוא מקפיד להישאר מעודכן, ומפגין התמצאות יפה בהתפתחויות, הקולינריות והברנז'איות כאחד. "תומר טל מעולה, על גיא אריש ממשייה שמעתי המון דברים טובים והאחים דוקטור עושים עבודה יפה ומרגשת. אין אצלם ציניות, הם מאוד אמיתיים, אז כוסאומו הוא קוטף חושחשים מהרחוב. יאללה, גם השותף שלי רוצה עכשיו ל'סמבטיון' שבעה קילו לימונים ביום, אז קדימה. זה וויב ואנרגיה, אם אתה עושה טוב ואנשים באים, זה סבבה".
"סמבטיון", בר קוקטיילים עירוני, הוא ההרפתקה הבאה שלו, והעיניים נדלקות משני צדי השיחה כשהוא מתחיל לדבר על ג'ין ועל "בלאדי מרי כמו שצריך", תוך שהוא מפרגן לשותף שרתם אותו לדהירה הזאת. "תראה, אני עדיין משפיע", הוא אומר הרבה בצחוק וספק ברצינות, וכמעט לועג לז'רגון העכשווי ולדיבורי הפארם טו טייבל, למשל, שהיו היומיום המעשי שלו לפני עשרות שנים כבר. "אני רואה אבולוציה, כן, אבל בעיקר רואה כמה בודדים שעוסקים במשהו שהוא מאוד אמיתי, פעם יותר טוב ופעם פחות טוב, אבל בלי פוזה".
"סטודיו ארקדיה" מקיים ארוחות במתכונת של תפריט סגור במועדים קבועים מראש, משהו כמו פעמיים בשבוע, אבל הנוקשות הזאת אינה אלא סינר שפים לבן ומעומלן שקדם שמח להוריד ולקמט את קפליו וכלליו.
"אנחנו עובדים פה בנחת ובלי הפרעות, לפי הכללים של ארקדיה", תיאר, "מארחים הרבה מחו"ל ומרגישים היטב את המצב לפי אזהרות המסע האמריקניות. עכשיו הם לא באים כמעט ואני מבין את הסיטואציה, אז אני מתאים את החלומות שלי. אין בעיה. אם רוצים, אני יכול להיכנס לכל חלום. מה אני אעשה? יש ברירה? גם ישראלים מגיעים. משגעים את הראב-ראבי, אבל בסדר".
הוא מדבר על ראב-ראבי, והטלפון מצלצל בסינכרון. איפשהו יש יקום שבו אתה יכול לדבר ישירות עם עזרא קדם, לשאול אותו מה אוכלים וכמה עולה, מתי אפשר להגיע ומה הוא יכין למי שלא אוהבת בשר. היקום הזה הוא עין כרם, כנראה. איך לא.
ההגעה לכאן מפותלת ורווית נוף, הסמטאות צרות והכניסה אינה מפנקת עם שלט, אבל הוא מסרב לקרוא למתחם הזה מקלט ואינו מכיר בניתוק כערך. להיפך, החיבור פועם בו, לאדמה ולאנשים, למה שהיה ולמה שעוד יכול להיות. כן, גם עכשיו.
"אני זוכר שירדנו מלבנון", הוא שוב חוזר לצבא ולצנחנים ולמפקד שהבטיח לו להעביר את האימון "כמו כלב", במלונה שהיא אוהל סיירים, "עברנו דרך ירושלים, ושיכנעתי את המ"פ שנעצור בשער שכם, לסחלב. תחשוב מה זה, שני אוטובוסים של צנחנים עוצרים ומתפזרים - אלה הולכים לבייגלה, אלה אחריי לסחלב. אם אני ואתה נעצור שם עכשיו יש סיכוי טוב שיקרה לנו משהו".
הוא קורא לזה רפיסות, אבל לא מהסוג הברור מאליו. "אנחנו לא מתייחסים לעצים שלנו, וברגע שאתה מתייחס לעצים שלך אתה יותר קיים. במקום זה, אנחנו עסוקים בלחתוך עצים של מישהו אחר. בזה אני מאמין. זה בני אדם".
קדם נשען ומצית עוד סיגריה, מערבל כמעט לחלוטין את ספירת הבדלים שלי ומעלה תהיות על "חפיסה אחת אולי ביום" שעליה הצהיר קודם. "אני מבין ש-This Is It. הבנתי תמיד שזה זה ולכן גם הבנתי שהכול בסדר. עכשיו ממש לא בסדר אבל אין שום ברירה אחרת במצבים כאלה אלא להמשיך לשתול, להתחיל מחדש, מבראשית. כל הקלישאות עובדות כרגע, באמת".
בדרך למטבח, הוא מראה לי "חרדל שמזדקר שם, כמו זהב" ומצביע על עץ זית שהוא הוביל לפה פעם, כשתיל. "הם יודעים להתכופף, נכון? עד שתחלוף הסערה. ככה גם אנחנו. לבשל זה לפרוט על מיתר של רגש, וזה מה שאני יודע לעשות הרי. לבשל, ולפרוט".
"שוקשוקה", יריד טעימות השקשוקה של שוק האיכרים בנמל בתל אביב, יתקיים במשך שני ימי שישי רצופים (23 בפברואר ו-01 במרץ, 9:00-14:00), ויציע גם חידוש משלוחים מסקרן של אפליקציית "משלוחה", שיצרף לחגיגה גם את תושבי רמת גן, גבעתיים ותל אביב.
תוכלו למצוא פה, בין היתר, את בינו גבסו (שקשוקה טריפוליטאית קלאסית), את ענר בן רפאל (עגבניה ממולאת בשקשוקה עם רוטב עלי כוסברה טריים), אביבית פריאל (שקשוקה גלילית לבנה עם גבינה צ'רקסית בייצור עצמי וזעתר), אלון פלד (שקשוקה סופריטו ספרדי עם פפריקה מעושנת וציר עוף וזעפרן, צ'וריסו ותפוחי אדמה מטוגנים), מסעדת אלמרסא (שקשוקת דייגים עכואית עם קישואים, שעועית צהובה, פלפל חריף ונתחי דג לוקוס), פרח רסלאן (שקשוקה כעכ) ורותם בן מויאל (שקשוקה מטבוחה עם מרגז וביצים עלומות בחלה).