שלוות עולמים: מה שותים באחד המקומות השקטים בישראל?

לפני שבועיים בדיוק הייתי בקפריסין. התלהבתי מזה שאף אחד לא מנסה להרוג אותי, וכנראה שפתחתי עליהם עין. כמה ימים אחרי שחזרתי משם, נפתחה גם עליהם מתקפת טילים.

אז אני לא רוצה להיות הנאחס של השכונה עם מה שאני הולכת לכתוב כרגע. חלילה. ובכל זאת, כשחברה ארזה את מטלטליה כמה שעות אחרי שכולנו קיבלנו את אזעקת ההתראה של שבת בבוקר, לכיוון פרדס חנה, קצת קינאתי בה. עדיין בלי לדעת למה.

מסתבר שהאינטואיציות שלה היו מוצדקות, באופן יחסי, ועם דגש על יחסי בלבד. ביחס למה שקורה באזור המרכז והצפון, אזור פרדס חנה כרכור די רגוע כרגע.

כמה רגוע? עד כדי כך שקיבלתי בשבת האחרונה הודעה בקבוצה של נועם הס, שמפעיל בעין עירון את "שבת קוקטייל", שהוא פותח כרגיל ושכמובן יש מקלט צמוד בסביבה וכולם מוזמנים להתאוורר קצת מהריצה למרחבים המוגנים.

על נועם הס רציתי לכתוב פה בשבוע שעבר. לא בפעם הראשונה אבל בהקשר אחר, ואיכשהו האירועים ערבבו בלאגן בשמחה. בחודשים האחרונים מפעיל הס בפרדס חנה מקום בשם "דרינקריה", שהוא בעצם לא רק בר אלא גם הבית שבו מכינים את האלכוהול.

נכון, חייבים להודות שיש משהו כמעט חתרני בפתיחה של מקום חדש שמוקדש לשתייה דווקא עכשיו. אולי בגלל זה המקומות הכי מעניינים שנפתחים עכשיו הם דווקא אלה שלא מנסים להיות גדולים מהחיים.

לא ברים מתוחכמים עם תפריט שמצריך מילון, אלא מקומות שמנסים להיות משהו אחר: קצת סלון, קצת מטבח, קצת בר שכונתי.

זה באמת מרגיש יותר כמו בית מאשר כמו בר ובמובן הכי פשוט: רהיטים שנראים כאילו נאספו מבתים אחרים, כוסות שלא תמיד תואמות אחת לשנייה, חפצים קטנים עם היסטוריה משלהם.

יש משהו בניסיון הזה לשחזר תחושה של בית ישראלי של פעם (איזה כייף להתרפק בימים כאלה על פעם?) עם הארון שבו נשמרו הבקבוקים הטובים לאורחים.

גם התפריט עובד על אותו קו. ההשראה מגיעה מהמקרר המקומי, מנטה, תפוחים, בירה שחורה, קפה, אפילו שוקו. משקאות שמתחילים מזיכרונות מאוד ישראליים ומתורגמים לכוסות.

בזמן שרוב הברים בעולם פותחים בקבוקים שמגיעים מחברות ענק, כאן חלק גדול מהמשקאות מיוצר במקום. ג'ין, ליקרים, תזקיקים, דברים שבדרך כלל מגיעים ממזקקות מעבר לים, עוברים כאן דרך ידיים של אדם אחד: נועם הס.

הס שייך לדור של ברמנים שלא מסתפקים רק במה שקורה בכוס, אלא רוצים להבין גם מאיפה הכול מתחיל.

אחרי שנים בברים הכי מוכרים בארץ, הוא לקח את הסקרנות המקצועית צעד קדימה והתחיל להתעסק בעצמו בייצור המשקאות.

במקום לעבוד רק עם בקבוקים שמגיעים מבחוץ, הוא מפתח מתכונים, מתנסה בעשבים, בפירות ובתבלינים, ומזקק במקום חלק מהמשקאות.

כך נולדים כאן ג'ין וליקרים שמיוצרים ממש על המקום, לצד ניסויים יותר הרפתקניים, תזקיקים עם ניחוחות כמעט קולינריים, כמו כאלה שמבוססים על חמאה שחומה או שילובי טעמים פחות צפויים.

לחובבי הקלאסיקות, יש גם ארון קטן של בקבוקי וינטג' שנאספו עם השנים. כך אפשר למצוא כאן נגרוני שמוכן מג'ין משנות ה־80 וקמפרי משנות ה־60, או רוב רוי המבוסס על ויסקי משנות ה־80 ו-ורמוט משנות ה־90.

בקיצור, אם בא לכם להתאוורר קצת ואתם לא מפחדים מהנסיעה בכביש, פרדס חנה היא המקום עבורכם, בין אם בדרינקריה או בשבת קוקטייל. מה שכן, בימים לא שפויים אלה, עקבו כאן אחרי הפרסומים ושעות הפתיחה: