לגימת הארי: אלכוהול ושפיות בימי מלחמה

זה מתחיל בשוקולד קטן ליד מבזק החדשות, ממשיך בפחמימה מנחמת מול הדיווחים, ונגמר ביין שנמזג כמעט מאליו כשהערב יורד והמתח עולה. קוראים לזה 'אכילה רגשית'.

בתקופה בה המציאות בחוץ סוערת והיציאה לרחוב הפכה למצרך נדיר, הבית הופך למבצר, והמטבח, למקלט רגשי. בין אם אנחנו חסרי מעש ובוהים במסכים, ובין אם אנחנו מנסים לתחזק שגרת עבודה מהסלון, הגבולות בין ה'חוץ' ל'פנים' ובין 'יום' ל'לילה' פשוט התפוגגו.

אכילה רגשית היא לא רק פחמימות, היא גם הנוזל הזה בכוס, שאמור להרגיע את הדופק ולטשטש את חוסר האונים. לצד המאפים והמתוקים מתייצבים גם בקבוקי היין והבירה כחלק בלתי נפרד מתפריט ההישרדות הנפשית שלנו.

כשהשהייה בבית מתארכת, הגבולות בין יום ללילה מיטשטשים, וקל למצוא את עצמנו מוזגים כוסית כבר לפני הצוהריים רק כדי 'להעביר את הזמן' או לשכך את חריקת השיניים של השהייה הממושכת בין ארבעה קירות.

דווקא עכשיו, המפתח טמון בהחזרת הטקסיות, לא שתייה לאורך כל שעות החרדה, אלא כוס או שתיים לצד ארוחה מסודרת, כזו שמסמנת למוח שלא איבדנו שליטה, אלא בחרנו ברגע של נחת.

במקום להפוך את השתייה למסך עשן מול הייאוש, הגיע הזמן להחזיר אותה למקומה המקורי כתוספת מעודנת לארוחה, כזו שנלגמת לאט, במתינות, ומזכירה לנו שגם בתוך הכאוס עדיין מגיע לנו ליהנות מטעם של נורמליות.

אז בתוך המעגל של ייאוש ותקווה, עולה השאלה: האם האלכוהול הוא משכך כאבים או שמא הוא חלק מהמדרון? בואו נבדוק איך הופכים את הכוס המנחמת מטקס של בריחה לעוגן של שפיות ומתינות.

בתוך חוסר הוודאות של המלחמה, המטבח הפך לחזית החדשה שלנו, שמספקת לנו את הצורך בסוכר (פחמימות) והרפיה (אלכוהול). אם פעם היו לנו כללים כמו, לא שותים עד הערב או לא שותים לבד, היום אנחנו נשאבים לעתים לשתייה חסרת מודעות.

כדי להשיג שליטה ולא נגררות כדאי לחשב מתי הוא הזמן הנכון. כלל הזהב שיעזור 'לסדר' את הקונספט הוא "תמיד לצד ארוחה, לעולם לא מול המהדורה המרכזית".

צריך להבין השתייה היא לא הבעיה, כשהיא נעשית במתינות היא אקט של נורמליות ותקווה. בסוף, כוס היין היא לא רק משקה, היא הצהרה שגם בימים קשים אנחנו עדיין בוחרים בטעם, באיכות ובחיים.

ואם בטעם אנחנו מדברים, את היין או הבירה יכול להחליף קוקטייל בית מנחם ופשוט כמו ג'ין וטוניק עם מלפפון ונענע או שפריץ לבן שנתפס כמשקה קליל. אז הבנתם כבר, הרעיון הוא להפוך את השתיה לחוויה קולינרית, שדורשת תשומת לב, במקום לצריכה אוטומטית, שנובעת מלחץ.

יין לבן יבש: כשנמצאים בבית כל היום, יין אדום כבד בצוהריים עלול להוביל לעייפות שתגביר את תחושת הדיכאון. לכן לצד ארוחת הצוהריים עדיף למזוג כוס יין לבן יבש או יין רוזה קליל ומרענן שיזכיר קיץ וחופש כניגוד מושלם לתחושת המחנק של המלחמה. הליווי המושלם יהיו פסטות, סלטים עשירים או דגים.

יין אדום קליל: אכילה רגשית מתבטאת הרבה פעמים בערב בחיפוש אחר תבשילים חמים כמו קציצות, פירה או קדרה בבישול ארוך של אמא. כוס יין אדום אך לא כבד מדי, יחבק את האוכל ויעניק תחושת חמימות פנימית מבלי להכביד מדי.

בירה או שפריץ: לפעמים האכילה הרגשית לוקחת אותנו לבצקים מהירים ומלוחים כמו פיצה, מאפים מלוחים או אפילו סתם נשנוש של בייגלה מול החדשות.

בירת לאגר בהירה או שפריץ (יין לבן עם סודה ופלח לימון), יעשו את העבודה. המוגזות העדינה עוזרת 'לחתוך' את הכבדות של הבצק והשומן, והצלחתם גם לשתות כוס גדולה ומרעננת עם כמות אלכוהול נמוכה.

צ'ייסר: חייבים עוד טיפה או להחליף את היין במשקה אחר? מזגו לעצמכם צ'ייסר של וודקה, ג'ין או ויסקי, מה שאתם אוהבים, שיתבל לכם את הארוחה.

אל תשתו על בטן ריקה. אלכוהול בזמן לחץ יכול להעצים את החרדה.

על כל כוס יין שתו כוס מים גדולה. כך תחסכו מעצמכם כאב ראש והתייבשות.

קנו בקבוק אחד איכותי ומרגש. זה עדיף על מארז של משקאות זולים ששותים בלי לשים לב.

אל תשתו לבד. השתדלו לשתות בחברה, בן זוג, חברים, אחרים, תוך כדי דיבור ולא כשבוהים במסך. שתייה כאקט חברתי מקרבת ומרחיקה בריחה והתכנסות קודרת.

להורים למתבגרים ש'חוטאים' באכילה רגשית, הנה הצעה שלמדתי מנערת משפחה אהובה מאוד בת 12:

בטיק טוק מופיעים בשבועות האחרונים אינספור סרטונים להכנת אוכל מהיר. אחרים. הנערונת החכמה והמתוקה לקחה על עצמה אתגר להתנסות בכל יום בהכנת מאכל אחר, סושי, עוגות, עוגיות, קינוחי פירות ואחרים.

היא מעסיקה את עצמה (מצרכים, התנסות, חשיבה, עשייה ועוד), במקום לרבוץ כל היום מול המסכים, וגם משמחת במיוחד את שאר בני המשפחה עם הפתעות טעימות.

באשר לשתייה, אפשר להכין עבורה קוקטיילים ללא אלכוהול, כדי יחד לעשות 'לחיים'.